בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

עוד מוקדם בבוקר של סתיו והכל חשוך. גם בחוץ וגם בחדר של המלון הזה. ואני ערה ומחכה שיעלה כבר האור ויגיע היום. קשה להיות שמחים בחושך. ואני שמחה.

זה היה קטע מדהים כשעמדנו שם שלוש נשים שלא מכירות, עדיין קצת המומות עם רגל אחת מונחת על דרגש של עץ מחכות שיורידו לנו מהנעל את צ'יפ המהירות. פתאום זו שמימיני אמרה :

" I think I just qualified for Boston" ואני אמרתי אני חושבת שגם אני, והשלישית שגם היא, ופתאום זה נקלט והחלפנו היי פייבים של שמחה והכל פרץ החוצה בבת אחת. איזה אושר.

ואני אנסה להסביר מה זה בוטסון מרתון. זה המֵכֳּה של הרצים. הרולס רויס של המרוצים. המקום אליו כמעט כולם רוצים. למה? מהרבה סיבות אבל בעיקר -כי קשה להגיע. זה המרתון היחיד שלא מספיק להחליט שרוצים לעשות אותו. צריך שבוסטון גם תרצה אותך. המרתון היחיד שגם לרצים שאינם מקצועניים יש סף קבלה.  תרוץ מתחת למהירות מסויימת- אתה בפנים לא תרוץ -תשאר בחוץ. קשוחים. והם קשוחים כבר מעל מאה שנה. מרתון שהוא אגדה.  ותאמינו לי, יש אנשים שמנסים להתקבל במשך כמעט חיים בוגרים שלמים.

ואני רק לפני שנה הבנתי פתאום שאולי אני יכולה. בניתי על מרתון לונדון כדי להשיג את הזמן  אבל לונדון לא בנתה עלי חזרה. אז שמתי את זה בצד והתרכזתי באיש הברזל. זו לא היתה החלטה של מה בכך להרשם למרתון של אתמול ולנסות שוב, ארבעים יום בלבד אחרי שסיימתי את איש הברזל. אבל הקשבתי לגוף  שאמר לי שזה בסדר ואני יכולה. הוא הבטיח לי שאני לא דורשת ממנו יותר מדי ומגזימה.  ומסתבר שצדקנו. הוא שאמר ואני שמקשיבה.

ואולי אני נשמעת רגועה. ונכון שכואבים לי השרירים ואני סתם מונחת על הספה. אבל אם תקראו בין השורות תשמעו אותי צורחת

!I fucking freaking nailed it

אני כל כך שמחה

אני לא זוכרת מתי עבדתי כל כך הרבה כמו שאני עובדת מהיום בו התפטרתי מהעבודה. אני לא יודעת אם זה איזון קוסמי עליון או שהבוס שלי, ההוא מישראל, מסוגל להריח ולהרגיש אותי לפני שאני הספקתי לספר לו או לומר אפילו מילה.

כמו להקת ציפורים נודדות שמכסות  את פני השמיים, ערימות של מסמכים סרוקים מכסים במחשב שלי את פני האדמה.

וזה בסדר.

וזה לא דבר של מה בכך שזה בסדר. כי עד לא מזמן זה בכלל לא היה בסדר. זה היה מעיק ומכביד ומציק. הייתי מסתובבת עם דפים בהמתנה שהיו מבצבצים ברווחי הזמן כמו עשב שוטה שמתעקש לצוץ  בין  סדקים אקראיים בכביש של החיים. הייתי עומדת בדד -ליינים בבתי קפה שפתוחים כל הלילה , מסתמכת על הבדלי השעות כדי להרוויח דקות אחרונות.  זה גם היה לי ברור שזה חוסר זמן נפשי. סוג של מקום בו לא רציתי להיות.

ופתאום בלי שאפילו הייתי מוכנה השינוי קרה. יחד עם שולחן העבודה שסדרתי בפינה התפנו לי גם בראש כמה קופסאות. כאילו שבחלק עולם בתוכי  שהיה  מעונן תמידית - השמש זרחה.  פתאום אני מסודרת ואני יעילה.  המח  שלי אט אט  מפתח מחדש סיבולת לב ריאה. אני עובדת בשעות היום ובלילה ישנה. 

אני לא יודעת לומר אם זה אמצע סוף או התחלה. גם לעצמי אני בלתי צפויה. אבל אני יודעת שאני  די אסירת תודה. לאיש הזה שהוא הבוס שלי. שכל השנים האלו  היתה לו סבלנות והוא חיכה. שהוא לא התייאש ממני ולא נרתע  גם כשהתנהגתי כאילו אני זו שעושה לו טובה.