בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

רביעי באוקטובר 2012 יום חמישי.

"אמא, היום זה יום השנה". "אני יודעת" אני אומרת לה. כי יש דברים שאמהות לא שוכחות. ברביעי לאוקטובר לפני שנה היה הניתוח הראשון שלה.  ברביעי לאוקטובר לפני שנה אמר לנו הרופא שהגידול שפיר. הרביעי לאוקטובר זה יומיים לפני יום הולדתה. 

יש לנו מסורת משפחתית בימי ההולדת של כולנו. בעל השמחה נשאר במיטה עד שמאשרים לו לצאת. אז הוא מובל בעיניים עצומות לחדר המגורים שם הכל מקושט ויש שולחן עם מפה עליו מסודרות מתנות עטופות ויש ברכה שאני משקיעה בה את הנשמה כי היא יותר מכתב מאמא מאשר ברכה, שכל אחת מהן תוכל לאסוף ולשמור במשך כל החיים וכמובן שיש עוגה ונרות. אז בשנה שעברה חרף העובדה שהייתי צריכה לסחוב אותה על הגב למטה כי עדיין לא יכלה ללכת אחרי הניתוח השמחה היתה כפולה.

"אמא, עוד יומיים יום יום ההולדת שלי" היא מוסיפה. "אני יודעת" אני מחייכת ומחבקת אותה חיבוק ארוך. כי יש דברים שאמהות לא שוכחות.

חמישי באוקטובר  2012 יום שישי.

המתנות שלה כבר מוחבאות בארון. חבילה אחרונה שבוששה להגיע בדואר מסבתא וסבתא מופיעה בעיתוי מושלם ברגע האחרון. אני קונה את כל הקישוטים ועוטפת את המתנות. את העוגה אקנה בערב ואחרי שתלך לישון אסיים לקשט ואכתוב את הברכה. תמיד זה ככה.

אני ממהרת להספיק את כל הקניות בבוקר כי אחר הצהריים אני נוסעת איתן לאופטומטריסט בקניון. רופא העיניים הקבוע זה עניין של חודשים לקבוע תור, היא לא אוהבת את המשקפיים שלה ולא הולכת אתן והן גם לא מעודכנות במספר. כבר היינו צריכים להחליף מזמן. יום לפני יומלדת זה זמן טוב להתחדש. 

היא נכנסת לבדיקה לבדה. ילדה בת 15 עוד יום. לא צריכה את אמא לידה. אני והצעירה ממתינות בחדר ההמתנה משעשעות את עצמנו על חשבון העוברים והשבים בקניון בצד השני של חלון האופטמטריסט. עוברת אשה אחת עם פעמונים בחצאית ואנחנו מצחקקות בלי שליטה. נו כבר, יאללה כמה זמן בדיקה יש לי עוד לקנות עוגה על הראש אחרי שאחזיר אותן הביתה.

"גב' מילולי תכנסי לחדר בבקשה" אומרת פקידת הקבלה.

יש שם כסא עגול קטן בפינה של החדר אני מתיישבת עליו, האופטימטריסטית מדברת אלי אבל אלו לא מילים שנאמרות לעברי כי באותה מידה יכולה היתה להשליך עלי בכח  כדור ברזל ממולכד בעוצמה של שמונה טון הישר אל בית החזה. מבחוץ אני מהנהנת, משתפת פעולה, מקשיבה  מבפנים בפעם השנייה בחיי ברווח של שנה הכל בבת אחת מתקשה, כדור הברזל הזה מפלח לי את חלל הבטן עוצר לי את הנשימה ומעלה בי בחילה.

מה שהיא רואה שם, היא מסבירה יכול להעיד על גידול בראש. אנחנו בפתחו של סוף שבוע ארוך של חג ההודיה הקנדי. "לא, אנחנו לא מחכים ליום שלישי שיראה אותה רופא" היא אומרת, "אני כותבת לך מכתב עכשיו ואת נוסעת איתה למיון בבית החולים לילדים". היא כותבת לי את הטלפון והפלאפון שלה ואומרת שהם יכולים להתקשר אליה בכל שעה. 

אני יוצאת משם, מחייגת אליו בידיים רועדות מסבירה לו מה קורה ונוהגת איתן למיון. אני כבר מכירה יותר מדי טוב את הפניה, את החניה ובכל זאת מסתובבת שם בחוסר ריכוז נוראי עד שאני מתאפסת על הכניסה הנכונה. 

אני כותבת את השורות האלו וממש עכשיו אני סוף סוף בוכה. אני לא יודעת איך לתאר שוב את הרגעים האלו שאנחנו יושבים שם במיון ואני רוצה לעמוד שם כמו אשה משוגעת ולצעוק  להם שלא, שזו טעות, שבכלל אנחנו יש לנו יומולדת מחר, עזבו אותנו, אנחנו כבר השתתפנו בסרט כזה לפני שנה, תנו לנו ללכת הביתה אני רק רוצה לקנות עוגה. כל מיני כאלו דברים מחוסרי הגיון.

היא נבדקת על ידי רופא של מיון, קוראים לרופא עיניים שבתורנות. הוא לוקח אותנו מהמיון למחלקת העיניים שבשעות כאלו חשוכה ושוממה. רק הצעדים שלנו מהדהדים במסדרון הארוך. "אמא זה אותו בניין היא אומרת לי". "אני יודעת" אני עונה. כי יש דברים שלא שוכחים.

אני נכנסת לחדר השירותים. הידיים שלי רועדות אני לא מרשה לעצמי לקרוס על הריצפה. רק לאסוף את עצמי, לומר תפילה שצפה פתאום משום מקום שהייתי נוהגת לומר כשהייתי ילדה קטנה וחרדתי להורים או לאחותי.

הוא מסיים את הבדיקה הוא מתקשר לבוסית הגדולה מנהלת המחלקה. מעביר לה את הממצאים בטלפון מתייעץ אם להמשיך לסיטי ראש את רוב השיחה הוא מנהל מחוץ לטווח שמיעה. היא מבקשת ממנו לבצע עוד סוג אחד של בדיקה, ממתינה על הקו וכשהוא מדווח שוב  היא קובעת שלא. לא להמשיך לסיטי ראש.  ואני רוצה לחבק אותה דרך הטלפון. תורידי אותנו מהרכבת הזאת בבקשה.

היא מבקשת שנגיע אליה ביום רביעי לבדיקות נוספות והחלטה על ההמשך.

כבר אחרי עשר בלילה. אנחנו מגיעים הביתה מותשים וחרדים. אני מתעקשת להמשיך את המסורת ונוסעת לחפש עוגה.חוזרת הביתה מקשטת את החדר ויושבת עד חצות לכתוב את הברכה. בין יום שישי ליום רביעי יהיו ימים לא קלים ימים בהם המחשבות מאיימות לטרוף אותי חיים. 

עשירי באוקטובר יום רביעי.

את הבוקר אנחנו מעבירות בבית החולים. בדיקות. המתנה. בדיקות. טיפות. המתנה ובסוף הרופאה. אותה ראש מחלקה האישה שמומחית בקשר עין-מח ששחררה אותנו דרך הטלפון באותו ערב נורא. היא סבורה שהאופטימטריסטית לא דייקה באבחנה. שמדובר במבנה שאכן שונה מהרגיל אבל הוא רגיל אצל הבת שלי והוא מלידה.  מאה אחוז בטוחה? לא. אבל תשעים וחמש אחוז בטוחה. כל רמת הדחיפות ירדה. בעוד חודש אולטראסאונד לעין לאשש את מה שהיא סבורה ואחר כך שוב לראות אותה. 

אותה מפלצת שהגיחה אז מהצללים שוב בעיתוי כל כך מצמרר ושלפה ציפורניים חדות הניחה את טרפה. בינתיים. האופטימיות שלי לעולם לא תשוב להיות שלמה כשהיתה והיא תהא תמיד מצולקת מצפרני החרדה. כדור הברזל שבבטן שלי יקטן אך כבר לא יעלם לעולם. כי יש דברים שבמיוחד אמא כבר לא יכולה.