בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

ואומר לי כל העולם: "אבל מה ההגיון? מה ההגיון לשכור בית יותר קטן (בהרבה) ולשלם (די הרבה)  יותר?"

אני מנסה להסביר ומקבלת בחזרה מבט מלא רחמים של "נו, מפגרת זאת מה לעשות, היא כבר לא תגיע רחוק בחיים."

ובא לי לצעוק עליהם "אני לא מפגרת אני רק קצת אחרת."

בתים לא מדברים אלי בגובה העיניים. הם משפילים מבט ומדברים לי ישר לבטן. שם מתקבלת ההחלטה ולמח אין שום מילה.

אני לא מכורה למטר מרובע. מצא חן בעיני החלון המואר במקום בו אשים את המחשב. מצאה חן בעיני הרצפה החומה בלי שטיחים שחונקים בנשמה. אהבתי ששני רחובות למטה יש פאקינג אוקינוס ענק ואהבתי שיש לי שפיצים של פסגות הרים מהחלון בסלון.

אז מי אמר שאני משלמת יותר בשביל פחות? מי קובע כמה מטר מרובע צריכה הנשמה?

עוד חודש. חתמתי כמו גדולה ושיקפצו לי כווווולם.

ואולי אני טועה  ובכלל לא בכיוון וסתם ממציאה. אבל בזמן האחרון אני לא יכולה להתעלם, היא כל הזמן מלווה אותי ההרגשה.

היתה הפעם ההיא אז  במועדון כשרקדנו ופתאום היא נצמדה אלי בקירבה קצת משונה. היום כשעמדנו בחוץ עם הג'וינט ולא שמתי לב שהסוודר שלי קצת הורם, היא התבייתה במבט על האגן ואמרה מה שאמרה. אחר כך היד שפתאום ליטפה לי בשער כשישבנו על הספה.

אולי אני ממציאה ואולי אני טועה. אולי היא רק טיפוס יותר חם ממה שאני רגילה. בכל מקרה אני לא רוצה להיות מסטולית או שיכורה כשאומר לה "איירי, עזבי אני לא בעניין. בשבילי את רק חברה."

ספוקי.

כל מי שיתאהב בי אתאהב בו חזרה. ככה החלטתי עוד כשהייתי קטנה. שנאתי חוסר איזון. זה גרם לי לסוג של קוצר נשימה.

החלטתי ועשיתי. מאחר ואני בחורה שווה מהר מאוד מצאתי את עצמי עמוסה בלהתאהב חזרה. בזמן ההחלטה המקורית סימולטניות לא היתה דבר שלקחתי בחשבון,  אבל כבר היה מאוחר מדי ולא היתה ברירה. שניים התאהבו בי בו זמנית? התאהבתי בשניהם בחזרה. אחד גילה שיש לו מקביל וקרא לי "שרמוטה בת זונה?" עשיתי כמיטב יכולתי להסביר לו שזה הכל מאהבה. השנים חלפו עמדתי יפה בהחלטה. הייתי "מתאהבת חזרה" סדרתית והלב שלי התרחב והתפתח כדי לעמוד במעמסה.

אבל יום אחד פשוט נמאס לי. רבאק, אהבה זה קשה. זה רגשות, זה גוף, זה זמן, אכפתיות, חיוכים, כאבים, זו חתיכת השקעה. לא רוצה יותר. לא רוצה להחזיר אהבה. החזרתי את הלב המשומש, המנופח והעמוס שלי ולקחתי במקומו אבן בצורה של לב .

השינוי היה מדהים. אנשים מתאהבים בי ואני? כלום. קרה כמו פריזר. טיפת רגש לא יוצאת מהסלע לא חשוב כמה חזק יכו. אבל כרגיל כמו בכל תכנית גדולה גם כאן פספסתי משהו. לא לקחתי בחשבון שהגוף שלי לא יסתגל להשתלה. הוא כבר היה מורגל בפעולות, במחוות, בתנועות של להחזיר אהבה. שנים של הרגל גרמו לו להמשיך בשלו בלי הרבה שליטה.

זו היתה הזדמנות עסקית קלאסית. לא יכולתי שלא לראות את זה ולהפוך את זה לפרנסה. - מייד הפכתי להיות זונה.

אני מביטה החוצה מחלון חדר השינה. אני צריכה לקנן אני חושבת לעצמי, לצאת החוצה, לגרף את העלים שהשליך העץ על הגינה. ברגע הבא אני חולפת כמו הבזק לכיוון הדלת, ליציאה. היד שלו עוצרת בי מציבה אותי הישר מול המראה. "תגידי לי" הוא מבקש "תגידי לי מה את רואה".

"אני רואה כבשים" אני עונה. "המון כבשים" מקו המותן משתפלות במורד הגבעה עד לרצפה. "כבשים לבנות, מעליהן בטן, מעליה גופיה."

"משהו מיותר" הוא אומר. "הן חייבות ללכת.

הוא כורע ברך מושיט לי יד. "התרטבי לי?"

"זאב" "זאב" פועות הכבשים אבל אני לא נבהלת, אני לא בורחת. אני בוטחת, אני פותחת. הוא הכיפה אני האדומה, כבשים על הרצפה.

אחר כך אני אוספת אותן חזרה. אני אוהבת אותן. מוציאה אותן החוצה למרעה, לעלים בגינה.

לא יודעת אם אצל כולם או רק אצלי אבל אני לא מצליחה לכתוב תגובות. לא אצל אחרים ולא אצלי :(