בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

פתאום לאחרונה הזמן אוזל לי ונוזל לי. אני הולכת ומותירה אחרי שלוליות של אי הספקה לשם מתנקזות המילים הנכתבות, המילים הנקראות, האימונים וגם קצת אהבה. אם אני מסתובבת על עקבותי ומנסה לאסוף אותם אני מחליקה. אי אפשר. אני עייפה. אני לא דואגת. אני מקבלת ומחכה. לזמן שיעבור יש אפקט של מכונת ייבוש על בגדים חדשים. הוא יכווץ דברים ויפנה מקום חזרה לאחרים. חוץ מזה אני כבר יודעת שהאהבה, כשאני מותירה אותה על אדן החלון ללא השגחה שתושקה מהגשם שתישק אל השמש בלי יד מלטפת ובלי השקעה, היא צומחת פרא. כשאני נפנית אליה חזרה היא עוטפת ומשתרגת ונפרשת, עיניה סתורות וידיה נשלחות. אני מחייכת, גוזמת בעדינות קצוות פרועים, קוטפת אניצי עשבים שוטים. אהבת בר היא לא יותר קטנה,רק קצת יותר פרועה.

סיימתי עכשיו לכתוב לאמא שלי. פתאום הבנתי שזה נורא מוזר שאני צריכה לכתוב לה וגם לקרוא אותה באנגלית. זו שכבה מפרידה. כמו ניילון בין שניצלים. ואני הרי רוצה אותה פנים אל פנים. לחוש הבעות ותנועות מדברות. לראות בעצמי מה עובר אצלה בעיניים כשאני מספרת ומתארת לה איך אתמול בשעה של חצות הלילה היתה ראות מדהימה. איך כל העיר נפרשה תחתי על שלל אורותיה המנצנצים, הבניינים הגבוהים וההרים כשדהרתי על קורקינט חורק בירידות של הכבישים. ככה הייתי מספרת לה מהסוף להתחלה שזו השעה שבה סיימתי את העבודה, שהאוטו במוסך ושקורקינט (באמת קורקינט) מסתבר כפיתרון לא רע לדרכים של ירידה. הייתי מודדת לה בעיניים עד כמה אני הזויה. לאחרונה אני עושה דברים קצת משונים, מהדסת אחורה בכמה שנים ומוצאת את עצמי קצת מגששת אחר אישורים. כאלו שמוצאים רק אצל אלו שבאמת אוהבים.

חלמתי הלילה שאני קמה בבוקר, לא מצליחה למצוא את בגדי היוגה שלי ולכן אני הולכת לשעור יוגה בבגד ים. בחמש בבוקר על אמת, קמתי והפלא ופלא, לא מצאתי את בגדי היוגה שלי. במקום ללבוש בגד ים וליצור לי יום נאמן לחלום הוצאתי מסל הכביסה את הטייץ האדום. אז ראיתי שמאחור הכל מלא בוץ מהרכיבה הגשומה של אתמול וזה נראה בול כאילו יש לי קקי במקום הנכון. שטפתי במים והכנסתי למייבש בזמן שאני מכינה לי תה להתאושש. החושך שבחוץ לא אפשר לי לראות בעיניים אבל הקור בעצמות והרדיו בדרך סיפרו על 110 ס"מ של שלג למעלה בהרים ושביום חמישי יפתחו האתרים. זה הרחיב לי את הלב משמחה אפילו שבינתיים הם נפתחים רק במשך היום ואני גולשת רק בערבים.

לאחרונה אני עושה עבודה שחורה בחולצה לבנה וביחד זה נותן אפור. אפור וחורף זה בסדר גמור וכל העצים כבר עירומים.

כשאני מצליחה בערבים מאוחר אני הולכת לבית הקפה ההוא שאף פעם לא נסגר. שם אני מרגישה שהמילים זורמות לי ביתר קלות. שם אני גם נפגשת איתו (זה עם הכוס הירוקה) כשהוא מסיים את העבודה ואיכשהו, למרות שעל השולחן פרושים הלפ טופ, דפים וספרים בסוף אנחנו תמיד נשארים עם המילים.

הנה חיברתי כל מיני דברים שבכלל לא קשורים.