בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

ביקשתי ממנו שיוריד לי קרן אחת מהשמש ויתן לי. כדי שאוכל לתקוע בשער כשאני אוספת אותו לאחור. במקום העיפרון הצהוב הרגיל. זה משגע אותי כשהשער נופל לי על הפנים. הוא אמר לי שאי אפשר, שזה ישרוף לו ביד. אמרתי לו שאם זו התשובה שיקום וילך אני כבר מעדיפה להיות לבד. כי איזה מן תירוץ זה שזה ישרוף לו ביד. אפשר להשתמש בכפפות של התנור או באלו של הכלים או באלו העבות של השלג שמנקים איתם את השבילים. הרי לא ביקשתי שיקטוף לי את הירח כולו או שילך ויאסוף לי בתרמיל כוכבים. הוא יודע יפה מאוד שאני מסתפקת בתרמילי אפונים. בסך הכל קרן אחת מזויינת של שמש. הוא אפילו ניסה להציע שבמקום זה יקנה לי סיכה. ככה בלי בושה. חתיכת מתכת מצוייצת במקום קרן שמש חדה. זרקתי עליו את כל העשתונות שלי. עשתון אחרי עשתון נחבטו בו ואחר כך בריצפה. "אופס איבדתי אותם", אמרתי בתמימות קפואה. "אז תאספי אותם" הוא סינן בתשובה. "אני לא יכולה, אתה לא מבין? איבדתי אותם אי- ב- ד- תי איך אני יכולה לאסוף חזרה?" הוא כבר היה עם הגב אלי בדרך החוצה כשאמר "נו אז תלכי לחפש עשתונות אולי תמצאי מלוכה". באקט של יאוש הוצאתי צלחת וניפצתי אותה על הריצפה. הרעש עצר אותו לרגע ליד המתלה של המעילים בדלת הכניסה. הוא השליך לעברי זוג מגפי גומי שחורות של רפתות, "קחי תנעלי שלא תחתכי ברגליים יחפות." "אתה יכול ללכת" אמרתי. אבל אם אתה חוזר בלי קרן של שמש אז עדיף שמעכשיו כבר תמחק לך מהזיכרון את הדרך חזרה.

טריקת דלת. עיפרון בשערות. מגפי גומי שחורות. ריצפה עם זכוכיות. אם רק אצליח להגיע למטאטא המחורבן אגש לבדוק אם הוא זכר לקחת את הכפפות.

היום לפני חמש שנים.

אני זוכרת שנחתתי ועמדתי ליד אגם מלא ברווזים וחיפשתי ומצאתי איפה כאן בדיוק הים והיכן ההרים. וחשבתי בכל רם ש"וואו כמה זה יפה. אבל מה לעזעזל עושים עם היופי הזה בקור קפוא שכזה?"

נזכרתי בזה אתמול כשרצתי ביער בגשם שוטף ובוץ ממלא לי את הנעליים ומשפריץ עד מעל הברכיים. הנה, זה מה שעושים.

היום לפני חמש שנים.

ואז עזבתי את העבודה והרגשתי חופשיה. גם על זה חשבתי היום בבוקר כשהיד עוד לרגע היססה מעל חוזה העבודה אבל בסוף חתמתי למטה את שמי ושלחתי חזרה. והנה שוב אני עורכת דין בשלט רחוק אבל במעורבות קרובה.

היום לפני חמש שנים. לא ידעתי למה אני באה. עד היום אני לא לגמרי בטוחה. אבל עדיין מתרגשת. למשל מהחורף שבא. מהחושך המוקדם והאורות הנדלקים, מהכפור על החלונות והשלג על ההרים, מהכוסות האדומות ומהחגים של אחרים.

היום לפני חמש שנים ועדיין לא מלאה מכסת הגעגועים.

בשיפולי הבטן התחתונה אני תמיד בודקת אם אני עדיין בנסיעה, אם הגעתי לתחנה, או שמא הגיע הזמן לחזור חזרה. והיא אומרת לי שלא. עדיין לא. הנוף עוד מתחלף לי בחלונות, עוד יש קסם בשמות התחנות גם אם חלקן כבר היטב מוכרות.

כמו מיטה חמה ביום חורף קר. עוד קצת. רגע. רק עוד כמה חלומות.