בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אתמול חזרתי מהרכיבה בדיוק בשעה היעודה. השעה היעודה היתה חצי שעה לפני. חצי שעה לפני שמגיעים האורחים. מספיק לי בשביל להתקלח ולהכין עוגה.  קמתי בבוקר עם אנרגיה נוספת קטנה שהיה כתוב עליה, "מספיקה לאפייה פשוטה". היו לי פירות יער קפואים בפריזר, קניתי קמח מלא בסופר והדפסתי מתכון. מה אתם יודעים, אישה עם חלום.  

אז נחזור רגע לשעה היעודה, ברקס בדיוק ליד המדרכה, קליק החוצה מהפדלים, אופניים על הכתפיים, ארבע מדרגות, ידיים קפואות דלת נפתחת כולי מתפרצת פנימה מוכנה למשימה ו...

"היייייי !

אה... היייייייי מה נשמע?" על הפנים שלי היו מרוחים שאריות נזלת מהרוח והרכיבה, שוקולד חום מהג'ל שאכלתי באמצעיתה והפתעה. הכל בערבוביה.

"אה כן," אומרים האורחים, "הקדמנו בשעה".

אני והוא מחליפים מבטים שמשמעותם אחת "הארונות לגמרי ריקים".

וככה, במחי חצי שעה שנמחקה הפכתי ממארחת למופת שריח עוגה אפוייה מתפשט במטבחה לאיזו שייגץ זבת חוטם שמתרוצצת בחוץ כל היום על האופניים ואין לה בבית אפילו חצי עוגיה יבשה. אשכרה לא היה כלום. שקלתי להגיש פירות יער קפואים. אפשר לפחות לזרוק אותם אחד על השני ולנסות לקלוע לתוך הכלים הריקים.

בשלב מסויים, הוא, שבכלל לא אוכל מתוקים ואין לו שום עניין במתוקים שאל אותי במצוקה קלה אם אני לא יכולה להיות יצירתית בעניין.

אז הצעתי להם לחם עם שוקולד למריחה. הם אמרו לא, ושזה בסדר, ומה פתאום, ואפשר לחשוב מה קרה.

האמת, אפשר לחשוב מה קרה. ובכל זאת אני רוצה לפתח תכנית מגירה. זה קצת גרם לי מבוכה. הריקנות הזו של הבית שלי מדברים מתוקים, אזלת היד שלי בפתרונות מהירים וחוסר היצירתיות ביצירת קינוחים.

אני הולכת להכניס לגוגל "קינוחי חירום" "אורחים מקדימים" ו"אודטה". אני אקדיש לכך דקות ארוכות, מחקרים, עטים,עפרונות, שרטוטים , טבלאות, קניות והקפאות.  אני עוד אנצח. אתם תראו.

כמעט כל יום אני מגיעה לחצר הבלוג במכונית המילים, עוצרת בחריקת בלמים, טורקת את הדלת ומתחילה לפרוק מהבגז'.  שורות, מילים, מחשבות וסיפורים. מפשילה שרוולים מתכוננת לברור מהערימה את מה שטוב לבנייה ואז...הולכת רק לרגע, באמת נו, רק לשנייה, באמאשלי הנה כאן, לקיוסק בפינה, נעלמת ולא חוזרת. מבריזה. תקראו לי מברי, או ריזה, אני לא אכעס. אני אמשיך לארח אתכם בסלון המחשבות שלי, שם הפוסטים נכתבים התגובות מתגבבות והעולם מתנהל כסדרו.

אם כי היום אני מדברת יותר  מתוך הבטן שלי מאשר מתוך הראש שלי. מתוך הכאב של הבטן שלי. ("הכאבשל'הבטןשל'י"  נשמע כמו קללה).

אתמול בלילה התברגתי לתוך המיטה והנחתי על הגוף החם שלו את כף ידי הקפואה. (תנסו פעם, אפקט יקיצה מדהים).  רציתי אותו בתוכי למסיבת תה אחרונה כשחוסר הדאגה מהווה את העוגיה. כי ידעתי שממחר זה לא יהיה אותו דבר. תמיד יהייה את המתח הקטן הזה "האם טעיתי שוב". מי שהולך איתי כאן כברת דרך ארוכה זוכר אולי מתחת לערימת החודשים את ההריון הלא רצוי , את ההפלה ואת הכניעה. אבל לא יכולתי יותר. קשה לי מדי המחשבה. שמשהו יושב שם בתוכי, גוף זר מפלסטיק שכל תפקידו לשבש מערכות לטפטף הורמונים ולעשות צרות. זה הטריד לי בגוף והכאיב לי בנשמה. הייתי חייבת להשתחרר מזה. אז השתחררתי ולא נשברתי גם אל מול מבטה המזרה אימה של הרופאה.  

"אז מה נעשה עכשיו" הוא שואל בלחישה, "אין לי מושג" אני עונה. לפעמים אני לא יודעת מה נכון או מה חכם, אני רק יודעת בברור מה אני ממש לא רוצה.

עד עכשיו היה בחוץ קטעים. שמש, גשם, צבעים מתחלפים עלים נופלים צחוקים ושיגועים. אתמול בחצות כשיצאתי מהעבודה הרגשתי בעצמות שנגמרה החגיגה. כפור אריות נהיה.

בפעם הבאה שאהיה גדולה אני רוצה להיות קוראת בעגלות. לא עגלות של ילדים, עגלות של מוצרים. תהייה לי פינה אפלולית בתוך אוהל מבדים הודיים צבעוניים בתוך הסופר. אנשים יכנסו אלי רגע לפני שילכו לקופה ואני אקרא להם בעגלה. אומר להם איך ה"יש", איך ה"יהיה" ואיך ה"היה". אספר להם מה הם אוכלים מתוך תקווה של מחר ומה מתוך זיכרון של עבר. אספר להם את עתיד האהבה מתוך מקרא תפוחי האדמה ואת כמות הכספים מתוך מדד האפונים.  אפענח  את כל הרגשות החמים מתוך המוצרים הקפואים ומה מצב תאוות הבשרים. כשאקרא בעגבניה העגולה מוות או מחלה המבט שלי יצטעף ולא אומר מילה. הם יאלצו להתמודד עם השתיקה ולהמשיך הלאה לקופה. פעם. כשאהיה שוב גדולה.

אחת התחושות החזקות שלי ביממה האחרונה היא שהייתי רוצה לצאת החוצה לריצת אמוק בשכונה. לדמיין שכפות הרגליים שלי יחפות מתחת לדיונות לוהטות ולצעוק במלוא הריאות, "קונטא קינטא, קונטא קינטא  ראית מה נהייה?"  

כל אחד בתהליך של החיים תופר לעצמו את הכובע, המסכה והמדים היצוגיים. אלו שאתם הוא מסתובב בחוץ, אישיות א' . זו שכולם רואים.

ג'אז בחרה או שהחיים בחרו בשבילה את מדי האישיות האדישה. זו שחיה בעולם ובקצב משלה. כשהתחלתי לעבוד איתה לפני שנתיים והמשמרות שלנו היו מצטלבות  הבנתי מהר מאוד שאין שום תועלת ותוחלת לצפות שהדברים יתנהלו בקצב התיפוף שלי. יש לה מוזיקה אחרת, אזורי זמן משלה, קצב דיבור משלה, ואי אכפתיות למה תחשוב הסביבה. היא מסוג האנשים שלידם צריך לקחת החלטה, או להשתגע, או להוריד הילוך ולצעוד איתה. אני זוכרת שראיתי אותה בקיץ לראשונה עם התרמיל על הגב ועם הצמה הארוכה היא לבשה גופיה ואני הערצתי את ההתנהלות הנינוחה הזו שלה.

ג'אז היא בחורה גדולה. אין לה בעיה לדבר על זה או לנדב מספרים. אתמול אחרי שלא ראיתי אותה מספר חודשים היא נדבה בלי שום סיבה שנבעה מהשיחה שעוד עשרה קילו היא תשקול כבר מאה חמישים.  

כשהיא רוצה לומר משהו, לא מעניין אותה מי מסביב שומע. היא לא מנמיכה את קולה. כשהיא רוצה לאכול לא מעניין אותה אם מישהו מסתכל או יש אנשים מסביבה. היא היחידה לדעתי בעבודה שבאמת יודעת דברים על בוריים. את כל הנהלים, את כל הדרכים הנכונות לעשות דברים, אם רק עוצרים לרגע ומקשיבים אפשר ללמוד ממנה המון. רוב האנשים לא טורחים. החיים הם קצרים.

אני כבר מזמן התרגלתי. אליה, לקצב, להתנהלות, לקול הרך, לאדישות, לזה ששום דבר הוא לא באמת ביג דיל ולזה שאותה תמיד אפשר לשאול.

אני חושבת שאולי בגלל זה, בגלל שכל כך התרגלתי לראות אותה על מדי אישיות הא' שלה, נמעך לי הלב כל כך חזק  כשראיתי אתמול את הפנים שלה באמצע העבודה. פעם ראשונה בשנתיים האלו שראיתי אותה פגועה. לה ולקן, אחד המנהלים, היו חילופי דברים ברוח טובה. הוא אמר משהו, היא ענתה, הוא אמר עוד משהו, היא אמרה בצחוק "אוי פגעת ברגשותי"  ואז הוא אמר : "לא נורא, תטביעי את הפגיעה בצנצנת של שוקולד והכל יהיה בסדר".   בום! המשפט הזה גמר אותה. כולנו ראינו אותה מדי פעם מסתובבת עם צנצנת של שוקולד למריחה וכפית בעבודה. היא לא מסתירה. היא גם הראשונה שתבוא ותודה שיש לה הפרעת אכילה. אבל לשמוע את המשפט הזה נזרק עליה סתם ככה, ממישהו שבנוסף לכל הוא גם המנהל שלה, פשוט גמר אותה. ובצדק. זה משפט אומלל שלא צריך להאמר. אנחנו יכולים לומר מליון דברים על עצמנו. ברגע שהם נאמרים על ידי מישהו אחר אלו מילים מעופרת יצוקה. יש משקל סגולי לגמרי שונה לכל מילה. הוא הלך הביתה בלי לדעת מכלום.  היא רצתה לקום וללכת, להתפטר מהעבודה. ניסיתי והשתדלתי להרגיע אותה כמה שאני יכולה.

אני גם יודעת שזה לא תפקידי ולא ענייני אבל מאחר ואני גם מאוד מחבבת את קן ובדרך כלל הוא לא אדם פוגעני, אני לא אוכל להתאפק כשאראה אותו בפעם הבאה. שלא כהרגלי אני אתערב  בעניינים לא לי כדי שידע שפגע, כדי שיוכל להחליט אם הוא הולך להתנצל או לא.  

חזרתי הביתה וכל הקטע הזה לא יצא לי מהראש. ידעתי שזה כנראה לא היה קורה לו היו לה מדים יצוגיים אחרים. יש משהו בהתנהלות שלה שמזמין לחשוב שהכל בסדר, שמותר להגיד דברים, "ג'אז לא נפגעת", "ג'אז מתנהלת בשלום עם עצמה בחיים". אנשים עם סף רגישות לא מכוון עוברים את הגבול בקלות יתרה וכך יוצא שהיא נפגעת בגלל מנגנוני ההגנה שלה עצמה.

וחשבתי על זה שכולנו נושאים את החסרונות שלנו, את חוסר הבטחון, את הדפיקויות או החסכים  בכל מני דרכים. רוצים -חושפים לא רוצים-מסתירים. אבל אלו ששמנים אין להם שום ברירה. זה כמו הריון בלי ההילה. בולט, בחוץ, חשוף לכל עין, חשוף לכל מילה, נתון לגמרי לחסדי הרגישות או חוסר הרגישות של הסביבה.  

כשהיא סיפרה לי את זה אתמול כמה דקות אחרי שזה קרה, היו לי תגובות פיזיות ממש. הסמקתי נורא, הדופק שלי עלה והייתי מאוד נבוכה.  הרגשתי משום מה נאשמת, כאילו אני נושאת על עצמי ועל כתפי את הקלון של כל האנשים שלא מבינים איך זה בכלל להתנהל בעולם הזה עם מחלה שנקראת  הפרעת אכילה.