בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

פטפטנית נהייתי פתאום.

יש בקרים, כמו היום שאני לא מצליחה למצוא בתוכי את מערכת ההפעלה. אני יושבת על הבוקר עם הקפה ליד המחשב, פותחת את האימייל.  בודקת את העבודה שהוא שלח לי. זו שמתחילה לי את השבוע. אני רואה שהוא העביר לי מסמכים. היקף החומר- 400 עמודים. מבחוץ אני בטח נדמית אדישה. אני ממשיכה לשבת שם ומסיימת את הקפה. ואז אני סוגרת את המחשב. קמה מהכסא. עולה על האופניים ולא חוזרת. פתאום נדמה לי שאני רוצה לחפש מכנסיים. חנות הכלבו הענקית בעיר התחתית נראית לי מאוד מתאימה. היא כמעט הכי רחוקה. אף פעם, עד היום בבוקר, לא ידעתי שיש שם שש קומות. בכוווולן הייתי. מסתובבת שם כמעט לבד. כמו רוח רפאים. מזיזה מכאן לשם כמה קולבים. כמובן שלא קניתי כלום. אלו היו שש קומות של הדחקה. אני יוצאת אל הרחוב. הסיפור חוזר על עצמו בחנות הספרים הענקית שבפינה. רק שלוש קומות. ביחד זה כבר תשע קומות שאני סתם יורדת ועולה. שוב אל הרחוב. מתחילה לרכב לכיוון הגשר שיחזיר אותי הביתה. מתחרטת. מסתובבת לכיוון הנגדי. נוסעת לגשר אחר. אני הרי חייבת גרעיני שיפון. אני זוכרת שבחנות התבלינים הקטנה, באי ההוא שיש בו שוק של אוכל, מוכרים כאלו. המח שלי מוחק את המידע שיש כאלו גם בסופר הקרוב לבית. אני שמה את השקית הקטנטנה בתיק הגדול והריק שעל הגב. "די, הביתה" אני נוזפת בעצמי. אבל רגע, לא בא לי דרך הכבישים. אני אסע בדרך הארוכה. דרך הים. אני עוצרת גם בסופר. לחם צריך הרי גם. בסוף כבר אין לי כח וכבר אין לאן לברוח. עברו כבר שש שעות שלמות של מנוסה.

אני נכנסת הביתה. השעה בארץ כבר כמעט חצות. הטלפון מצלצל. אני בוהה במספר המהבהב ולא מאמינה. זה הוא. הבוס הזה שלי. האיש הזה ששלח לי את כל העבודה. אף פעם אף פעם הוא לא מתקשר אלי בשעות האלו.  זה כאילו שהוא חש אותי, מרגיש שאי שם אני מחליקה. אני שוקלת לסנן, להמשיך את הנמנום הנפשי הזה.  אבל ברגע האחרון אני מרימה. אני יודעת, שבשביל עצמי אני צריכה. הקול שלו, הסיפורים שלו, השטויות שלו, ההנחיות שלו, מחזירים אותי חזרה למצב הפעלה. כמו מחיאת כף בסוף סשן של היפנוזה עמומה.

אני לא אוהבת כאלו בקרים. הם עושים לי רע.

אני גרה בעיר מאוד אטלטיסטית. עד כדי כך שזה לא פוסח גם על חסרי הבית. סימן ההיכר שלהם כאן הם האופניים. על האופניים הם מעמיסים הכל. מאחור את כל רכושם עלי אדמות, ומקדימה את כל הבקבוקים אותם הם אוספים ברחובות. הכל בתוך תיקים ושקיות. אני  משוכנעת מעל לכל ספק שהם בכושר שיא. העיר הזו בכלל לא שטוחה. אני רואה אותם מדוושים בעליות, מדוושים בכל קצוות העיר, למטה ליד הים ולמעלה בחלקים הגבוהים ואני מלאת הערכה.

בערך מאז אוגוסט אני מחרימה את האוטו שלי. רק עם אופניים.  אבל אלו לא האופניים החטובות עם בגדי הרכיבה  הצמודים של הקיץ ושל האימונים. אלו אופניים אפורות עם צמיגים שמנמנים. ואט אט הגיע החורף. ואני ממשיכה. והגשם יורד ללא הפסקה. וקר. אז אני שמה מעיל צהוב גדול מעל הכל. ומכנסי גשם אדומות שמתלבשות על הרגילות. ומגפי גומי שחורות של רפתנים. ושרוול בד אדום על הראש מתחת לקסדה. ותיק גדול על הגב. ואם יש לי עוד משהו שלא נכנס לתיק אז בשקית אני תולה ו.... פתאום זה היכה בי. ככה כשראיתי השתקפות שלי בחלון הראווה. אני נראית ב ד י ו ק כמוהם. כמו חסרי הבית. אני חושבת שהפכתי לאישה תמהונית ומוזרה.

ומנושא לנושא אבל לא באותו קצה. גברים בחליפות.  משום מה הם תמיד מעוררים בי מחשבות. מאז שעברתי לכאן הם גם מעלים בי חיוכים.  הרבה מהם, בשל הגיל הצעיר בו הם נכנסים כאן לעולם העסקים, (החיים טובים בלי שלוש שנים צבא) נראים כמו ילדים שהשתלטו לאבא על ארון הבגדים. אבל השבוע, כשחיכיתי שהקפה שלי יהיה מוכן בהיתי בלא יכולת להסיר את המבט בגבר מזן אחר עם חליפה. לא רציתי למצמץ כדי שלא אפספס ממנו אפילו שניה. הוא היה יפה בצורה מדהימה. וגבוה. ובנוי לתלפיות. והחליפה לא שלטה בו אלא הוא בה. היא ישבה עליו בהמון אהבה. והשעון שלו. והטבעת.  והאייפון והחיוך. הו אלוהים הוא היה פרסומת אנושית ל"איך אתה נראה כשהעולם מונח בכף ידך".

וכמה שנדהמתי ממנו לא הרפתה ממני המחשבה. לא הייתי סומכת עליו. לא בעסקים ולא במיטה. אני לא יודעת למה, אני תמיד מסתובבת עם התחושה שגברים אמיתיים לא יתכן שזקוקים לכל כך הרבה אביזרים ועזרים. איכשהו תמיד נדמה לי שהגברים השווים מסתובבים בעולם  א-קפלה. מקסימום בתוספת של  ג'ינס, חולצת טריקו ותחתונים מהוהים.

כבר אמרתי. תמהונית ומוזרה.