בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

בימים אלו "היא" ואני כותבות את התוכן לאתר האינטרנט המתוכנן שלנו. משימה משעשעת ומעצבנת לסירוגין. בשל חוסר ניסיון יש לנו אי אלו יועצים. אחד מהם, איש שיווק יקר שמתמחה בצפון אמריקה שלח לי מייל עכשיו בעקבות טקסט שנשלח לו לבדיקה ובו הערה: "כשאת כותבת באתר קורות חיים שלך, אל תחשבי ישראל. כאן זה אמריקה. תכתבי על כל הריצות האלו שלך, הם מתים על כאלו שטויות."

זה הצחיק אותי. מה הקשר בין מחט לתחת. אבל מייד כשהוא אמר זה זה כבר נכתב לי בראש. מאחר וזה לעולם לא יופיע שם אז הנה זה כאן.

"שלום אני מילולי, מין נקבה ואני מכורה. עד לפני שנתיים ושבעה חודשים לסיגריות ומאז לריצה. ביום שהחלה הגמילה לבשתי טייץ אדום וטריקו לבנה והתחלתי לרוץ. רצתי ברחוב עד לגינה וחזרה עניין של קילומטר ורבע אם אינני טועה.

מאז המשכתי בלהט של אלו שמחליפים התמכרות בהתמכרות. כשהגעתי לשניים וחצי ק"מ חשבתי שאני על הפיסגה. כשהגעתי לחמישה ק"מ הנפתי ידיים כאילו חציתי מדינה. במירוץ הראשון של עשרה ק"מ כבר מחיתי דמעה. במירוץ השני של עשרה ק"מ הרגשתי שאני מוכנה. עברתי לעשרים ואחד ק"מ וכמעט נפלו לי חצי מהאצבעות בגלל נעליים לא מתאימות. במירוץ השני של עשרים ואחד כבר גמלה בי החלטה על הצעד הבא. אחרי המרתון הראשון בכיתי כמו ילדה. את המרתון השני סיימתי קצת חולה והרבה גאה.

אז מה אתה אומר אמריקאי שלי רוצה להזמין ממני עבודה?"

"הלו, הלו, היי, למה ככה דבל קליק לאתר הבא?"

יום ראשון הוא שבת מנוחה הוא היום בשבוע שמוקדש לריצה היותר ארוכה. קמתי בבוקר לא מוקדם מהרגיל, גם לא החסרתי בלילה שעות שינה. זמן התאוששות, זמן התלבשות אני כבר בדלת מוכנה. פתחתי את הדלת ובחוץ מבול. בינינו, לא ביג דיל, רגיל. כאן אם לא היו מתעלמים מהגשם הרי לא היה יוצא ולא היה בא. הביגוד שלי מתאים, האיי פוד שלי מנויילן ברמת חי"ר לוחם, לא זו היתה הבעיה.

לא יודעת למה, עמדתי שם שניה וסגרתי את הדלת חזרה. כמו שאני, לבושה לריצה מינוס הנעליים זחלתי חזרה למיטה, חיבקתי את עצמי ,שקעתי לכרית הצהובה ונרדמתי חזרה.

נשמע אולי נורמאלי אבל לי כזה דבר כבר מזמן לא קרה. לא יודעת כמה חלומות אחר כך התעוררתי לקול נקישות הנקיפות על זגוגית המצפון. עוד סיבוב על מברשת השיניים, נעליים, ויאללה החוצה לשלוליות.

זה השאיר אותי תוהה מה היה שם בחלומות שלי שגרם לי לכאלו קשיי פרידה.

החיבוק שלו מפרק לה את העצמות. מנסה לשאוב את כולה מועך את עוצמת הדברים שהיו ואלו שלא יקרו.

אחרי החיבוק הוא מדבר והיא שותקת. הוא רועד מקור, היא מתכווצת בתוך המעיל שלה. הוא מונה את חטאיו לאחור, היא מנענעת בראשה, המילים שלו חותכות בבשרה.

הגלשן חותך במים טס במהירות עצומה. שפריצים של מלח שורפים בעיניים. כובד משקל ומתח שרירים מוטלים על המפרש משחררים אותה מעצמה.

"יום אחד" הוא אומר, "אנחנו נזדקן יחד אני לא מוותר."

היא נזכרת כשעוד היה שואל בקפיצות משונות "את באה? את באה או שאת מחכה?" איך היה מכייר צורות בכח ההתנגדות שלה.

אין לה שום דרך לסדר באמצע הים את הדברים. נשכבת על הגלשן קושרת אליה את התורן והמפרש נסחפת ברוח הזו. דרומה, דרומה. אולי שם יהיה יותר חם.

כל חלק בו, כל תנועה שלו מספרת לה כמה הדרך שלו תהא עוד ארוכה. היא רואה בעיניים פקוחות איך הוא מכסה את גופו ברטיות נשיות, תרופת אלילים לשטפי דם פנימיים.

"תשחרר" היא אומרת לו. "אותה, את עצמך."

"אני לא מסוגל, תמשכי אותי".

"לא. זה לא תפקידי. זו הדרך שלך"

"לא יודעת . הוא קשור אלי. הוא קשור אלי" היא ממלמלת בבכי מותש, חסר הגיון.

צלצול הטלפון מנסר באמצע היום מסמן שיחה רחוקה. "עזבתי את הבית" הוא מספר במהירות בלי אפילו להקדים בשלום.

המילים מחלחלות פנימה. שתיקה ושקט מכסים את ההגיון.

"זה לא קשור אלי, זה לא קשור אלי" היא מוצאת עצמה צועקת פתאום. "אני עזבתי מזמן, אני כבר לא נסחפת לכיוון דרום."

לעיתים אתה בא והופך לי את כל המבנה הפנימי. פתאום נדמה כאילו יש לי עמוד שדרה בחלק הקדמי. חוליות בוערות מהמצח למפשעה. את הלב אתה שם לי בתוך התחתונים אני יודעת, הם פועמים. הורדת לשם גם את כיס הדמעות אחרת איך תסביר שירכי רטובות. איפה שהכבד נהייה לי קל, אני צועקת למרות שטוב לי, אני רועדת ודווקא חם לי וכשנגמר לי נמחק לי גם הזיכרון. אתה הולך  ואני שוכחת איך מחזירים כל דבר למקום.