בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

השחור

באותו ערב הכל היה צבוע שחור. בחוץ, בפנים וגם הבגדים. אני מתחילה לרוץ וחושבת שאולי הפעם לא הייתי צריכה להביא את עצמי לחשיכה הזו בין צללי העצים. אולי רק הפעם מוטב היה לי לרוץ ברחובות, בין האורות, בין אנשים. טפיפות קלות ומוכרות על הנעל מספרות על שרוך שנפרם. אני עוצרת מתכופפת וקושרת. רק אז אני מרגישה בעורף את הנשיפה של הרוח הקרה, היא לוחשת לי שהיא מחכה לי לדו קרב קפוא בדרך חזרה. אני ממשיכה ונדמה שזה כבר לא יקרה, אבל אט אט הערפל השחור מתאדה. הלילה כבר לא כל כך חשוך. והרוח? כשאני מסתובבת הרוח  מקיימת. קרה ונלחמת. אבל אני יכולה לה. לאט יותר אבל יכולה. "רק תמשיכי לרוץ", אני אומרת לעצמי, "רק תמשיכי לרוץ" אני יודעת שגם בחיים זה כל מה שאני צריכה.

האפור

ושוב אותן חמש עשרה דקות הפסקה. אני לוחצת את הקוד בלוח הכסוף עולה למעלה יודעת שאני צריכה לשבת, לתת לרגליים קצת מנוחה. אני פוזלת אל התיק ומרגישה שאבוד לי. הרי הכל הלך עקום ומחורבן כבר מההתחלה. אני רצה למטה והחוצה, ימינה ומתחת לסככה החומה. הומלס עם ארגז על הכתף עוד זורק לי בדיחה. אני עומדת שם לבדי שולחת יד לכיס הימני. שואפת נושפת. חושבת לעצמי הנה, את לבד, אין אפילו את מי להאשים. לבד עומדת ומעשנת. יום של מעשים טובים.

הלבן

את הלבן אני פוגשת למחרת. אני מכוונת שעון מוקדם. מתלבשת חם. שני טוסטים עם קוטג' וערימה של אפונה ירוקה. כל בוקר אותה ארוחה. קופון קצוב של חופש נגזר לי מאהבה ואני הרי כל כך צריכה. מעירה את האוטו האדום משחילה מאחור את הציודים ועוצרת בדרך לקחת את הקפה שלי. כל בוקר אותו קפה. בדקה הראשונה שאפשר אני כבר על ההר. גולשת במדרונות הלבנים. מבקעת להם את בתולי הלילה, משאירה אחרי שובלים נחשיים ומדמיינת איך אני מותירה מאחורי גם נשלים יבשים. בכל עליה איטית וקפואה אני נסדקת מחדש ובכל ירידה מהירה וטובה אני נטענת מחדש. אני לא יודעת מי קבע שירידות הן לצורך עליות. ההפך הוא הנכון.

האדום

כל המקומות סגורים. חג המולד. אבל אנחנו מתעקשות ובסוף מוצאות. אני לא יודעת כמה שבועות אם לא חודשים מאז שנגעתי באלכוהול. הפאב מלא באנשים אמיתיים. מבוגרים, עייפים, לא אטרקטיביים, לא פלסטיק של קהל בליינים. פאב כמו שנראה פאב אמיתי של פעם, בסרטים הישנים. נעים לנו שם והאדום זורם בינינו. נהייה מסוחרר ונהייה חם. בדרך הביתה בהחלטה של שבריר פנייה אני פונה שמאלה, אל ההוא עם הכוס הירוקה.

"יש עליך סיגריות?" "לא". "גם אני ריקה". בחנות הראשונה האיש הלך לחמש דקות מי יודע אימתי ישוב. בחנות השנייה, בינגו. קר בחוץ. אני צריכה קקי. אני קצת שיכורה. סיגריה והביתה. ילדה רעה.

וכל ארבעתן, כל ארבעת המילוליות האלו, כל אחת בדרכה המעוותת או בדרכה הטובה, מושיטה לי בעצם יד קטנה, יד תומכת שמושכת לפי הבנתה.

אתמול בלילה רגע אחרי שהנשימה נרגעת והגופות מתרפים אני אומרת לו שאני רוצה רק הפעם להחליף צדדים. שהוא ישן בשלי ואני אשן בשלו. באצבעות ארוכות בחושך הוא מסמן סימן של פליאה, אצלו הכל בשתיקה. ואני רק אומרת שככה, ככה אני רוצה.

אני לא יודעת מה אני חושבת. שאוכל לגנוב לו את החלומות, לספוג את מה שנספג אליו בלילות, לברוח מאלו שלי או לעשות מעברים בגופי.

הרבה אחר כך הבוקר כבר מתחיל והכל מתעקם. אולי מצדדים הפוכים קמים ברגליים הפוכות. אולי דברים הם לא כל כך פשוטים של רק להחליף מקומות. יש כל כך הרבה שאני צריכה לאסוף ולנקות.

אני מסיטה את עצמי הצידה ומחזיקה אותי שם חזק. כמו שמחזיקים דלת קפיצית שלא תיטרק בבת אחת. אני מסיטה את עצמי הצידה כי אני רוצה להרגיש שאני יודעת לרצות. לרצות למסור את אותן עיניים פניומיות. לתת אותן למי שלא תהא כדי שהיא תוכל כמוני לראות. את הכל, כמו שזה. את היופי, העומק, החוזק, החכמה, המיוחדות, הנתינה. שהיא תוכל לראות וגם לתת חזרה. לתת את שממני נבצר. נבצר זו מילה חמקנית. הרי יש כאן בחירה. שתוכל היא לתת את שבחרתי אני לאבד.

ואני יודעת שהרצון הזה יומרני, שהוא לא לי , לא אלוהים אנכי. זו שתראה יהיו לה עיניים משלה ורצונות מתנחשלים ודלתות אחרות ורגשות מתפתלים . אין לי תפקיד, אין לי שליחות, אין לי שום חלק שם במהות.

אחר כך אני מסיימת לחשוב מחשבות. אני משחררת, עצמי נטרקת, והכאב הולם במכה.

בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת. בערב הוא יביא את משלוח השקים והפעם הזו אהיה מוכנה. חדשיים שהוא נכנס בוקר וערב פורק סחורה, לא רואה אותי ממטר ורק מושיט תעודת משלוח לחתימה. כשנשמעו הצעדים והמחסן היה ריק מאנשים הורדתי הכל כולל התחתונים. את השק הזה הוא כבר שמט לרצפה, הישבן שלי צנח אחריו מלווה בנוזלים וגניחה. "אל תגמור בפנים" הספקתי לצעוק. רק כשהוא השפריץ זרע על תכולת השק הקרוע הפזורה על הרצפה הבנתי את גודל העיסה. "פאק" דמיינתי בראשי את הסוף האגדה "וכך היא ישבה וניקתה את ערמת האורז עד עלות השחר".

בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת. זו לא היתה חבטת הארגזים שצלצלה באזני אלא המיתר שפקע בליבי. הזכרונות עוד חיים בתוכי כמו סרט מול עיני. הנה אנחנו, במפעל האריזה, דייב המתנדב ורונית היפה. היא ממיינת את התפזוים והוא אורז. היא מלטפת במבטים והא מחייך, מצפים לסיום המשמרת כדי לממש הבטחה. אהבה צעירה של בית אריזה. הנה הם רצים הביתה בשבילים בגשמים הטריים. רגע לפני שהגיעו הוא מחליק בדשאים הבוציים שוכב שם צוחק כמו ערימה עצומה של איברים. היא הכניסה אותו הביתה וכך היא ישבה וניקתה את "ערימת האורז" עד עלות השחר.

בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת. הוא מחפש נקמה. היא עורמת את הארגזים ומוציאה את הקלסרים המאובקים בנחישות ועקשנות של מתחמה. הרבה אחרי חצות כשהעיניים כבר טרוטות מחלחלת ההבנה, המלחמה אבודה. היא קוראת לו מהחדר הסמוך ואומרת לו שהיא נכנעת והיא מוכנה לעסקה. הוא מחייך, הוא ידע. כשהוא מפשיל את מכנסיו עוברת בה מחשבה שהאיבר שלו כל כך קטן, תלוי מעל שק אשכים זעיר כמו ערימה קטנה של גרגרי אורז. "בואי" הוא אומר כשהוא אוחז בראשה, תנקי אותי במקום את השולחן מעבודה, עם הלשון. וכך היא ניקתה את ערימת האורז עד עלות השחר.

הדודה