הוא שאל מה קרה. (תודה על הגעגוע והדאגה). אז גם אני התחלתי לחשוב רגע, בעצם מה קרה. זו לא הפעם הראשונה. אבל כמעט אף פעם אני לא יודעת לומר למה ומה. אני נכנסת לבלוג ומוצאת עצמי משוטטת בארץ שתיקהרטיקה. ארץ בה יש נופי קרחונים של מילים שלא הופשרו, פסלים של קרח מתגובות שהיו בי אך קפאו ולא נכתבו ושקט ודממת אלוהים. הקוטב הבלוגי שלי. בצעיף צמר סגול שכרוך בכמה סיבובים אני מחליקה על פני שתיקהרטיקה הדוממת ורק רעש להב הסכינים נשמע על הקרח. סוויש, סוויש. בערבים אפשר לשמוע את הרוחות הקפואות מנשבות מההרים.
ודווקא רציתי. רציתי להבעיר אש של מילים. הרבה פעמים. להשליך לתוכה את הנעליים הצהובות, את הפונדו הסיני וביצת אלף השנים, את מעברי הגבול באישון לילה, את הקזינו אפוף העשן והשומן, את השלג הלבן, את ארגז המסמכים ואת פצעי הלחץ של הזמן.
אבל הידיים שלי קפואות והמילים ממאנות. סוויש סוויש, אני מחליקה והן שותקות.
בקרוב. אולי בקרוב לוחשות לי הרוחות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
