בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

בפרץ התיימרות רציתי להיות זו שמבשלת ומכינה. בין ימין לשמאל אני עדיין מבחינה בין כוסברה לפטרוזיליה אני כבר מתקשה. מקרבת לאפי עלים ממוללים, אולי הניחוח יבוא לעזרי. מבעד לריח הסבונים והתבלינים אני מריחה את הריח של תוכי. כשהוא לא לידי אני מאהבת את עצמי.

הוא שב לבית עם כיריים מבעבעות יצורים מחרידים, מרחרח בפנים שואלות. אני מקרבת לאפו את אותן האצבעות, צופה בשמש ההבנה המפציעה בין הזיפים. בתוך האישונים שלו ממש אני מבחינה מחדש בתריסים הנסגרים, ברגליים הנפשקות, באצבעות המטיילות, באנחות המתפזרות. "גם אני רעב" הוא לוחש ולי אין בעיה. האוכל כנראה לעולם לא, אבל אני כבר מוכנה.

לקחתי מטבעות בסכום מדויק שלא אשאר עם עודף ביד. עטופה בשכבות של סחבות יחד עם חצי ירח ששכח לשקוע צעדתי לתחנת האוטובוס הקרובה. יש כאן מנהג נחמד במירוצים. בשל הקור באים עטופים בבגדים ישנים. אחרי הזינוק משליכים אותם לצידי הדרך. אנשים טובים אוספים ונותנים לאנשים צריכים.

המעלות האוטובוס ואני זחלנו יחד לכיוון קו האפס.

לפני מירוצים אנשים מתרגשים זו עובדה. מלל בלתי פוסק, ניתוחים, תחזיות, תצפיות, מילים, מילים, מילים. אני יושבת בפינה באולם הגדול הקור לא מאפשר לי לצאת משם אפילו דקה לפנ הזמן. אני עוצמת עיניים נושמת אוג'אי. לא אכפת לי לעשות מדיטציה קצרה באמצע המהומה, אני מתנתקת בקלות. כשאני פותחת את עיני אני מוצאת זוג עיניים חודר לי למרחב האישי,  נעוץ בי,  רק מחכה שאסיים כדי לברר מה אני עושה. הרס לי את הסוטול.

רגע לפני ירית הזינוק עומדת בחורה עם רמקול. בקול יפה שרועד קצת מהקור שרה את הימנון קנדה. זה קטע מוזר לי. אני מתרגשת. התרגשות בלתי פטריוטיות זה הרי לא שלי ההימנון. אבל יש משהו מרעיד בהמנונים ובהמונים ששרים.

המעלות הצליחו לרוץ עד 5 ונעצרו זה היה יפה מצידם. אני סיימתי את כל העשרים ואחת. פיזית אף פעם לא יהיה לי קל לרוץ אבל בלעשות חצי מרתון אחרי שלם יש יתרון פסיכולוגי עצום, איפה שאז היה חצי הדרך עכשיו זה כבר קו הסיום.

"אז איך הדירה החדשה?" שואל א' בטלפון

"מוארת ונוחה" אני עונה.

"אז עכשיו אני יכול להגיד לך שהקודמת היתה פשוט נוראית? שלא היה בה שום דבר מפנק?"

אני משתתקת לשנייה, קצת קופאת לתוך השפורפרת, מביטה סביב במבוכה. מסוג האמירות שמתיישבות לי בבטן כי הן אמת לאמיתה כי הן יחידת קצה לתמונה כולה.

אני בגיל שבו לרוב האנשים יש מיטה ולא מזרן על הריצפה, רהיטים יפים ולא איקאה להמונים, בגדים יפים ולא ג'ינסים מהוהים, חפצי אמנות,  נוי או תכשיטים ולא מפלצות אופניים סנואובורד וגלשנים.

הדברים האלו  אולי חיצוניים אבל יש בהם להצביע גם היותר עמוקים. מקצוע שהשלכתי לאחור, בתים מתחלפים, זמן הווה מתמשך שמסתיר את העתיד מעבר להרים מושלגים.

"כנראה האושר שלי נמצא במקומות אחרים" הצלחתי למלמל חלושות.

זה קצת לא מרפה ממני. אני לא יודעת אם אני חיה באופן צודק. אני לא יודעת כמה באמת דפוק אצלי סדר העדיפויות. אני כן יודעת שאני מאושרת, שאני שמחה לקום בבוקר, שאני מאוד אוהבת לחיות.

אני לא יודעת את לחם החיים שלי לפרוס לפרוסות מסודרות. כמו חלה של שבת אני שולחת ידיים ובוצעת חתיכות. מוציאה חלקים רכים מתעלמת מקרומים, טובלת בחריף שהלשון מתמרדת והחיך עולה בלהבות, קצת מעבר למקובל של סך כל האפשרויות. כל הזמן הזה העיניים שמחות. אז פתאום אני מסתכלת איך זה נראה מלמעלה, כיכר לחם של איי חורבות. חוץ ממאכל ליונים למה יצלחו אותן שאריות?