בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אחרי משמרות לילה הייתי צועדת בשדרה פונה ימינה ומגיעה למכבסה. היו שם אריק הערס שהיה הבוס וסיגל הפרחה הכי חמודה. שם הייתי מתחילה משמרת שנייה. מגבות של בתי זונות, ארבע מכונות ושני מייבשים. עבודה לא רעה.

יום אחד הוא הגיע. החנה את האוטו על המדרכה. גבוה ויפה עם קורט ערסיות לתיבול. "אז מה, את לומדת להיות עורך דינית?" מן דיבור שכזה. אבל איכשהו הוא עשה לי את זה. מאז בכל פעם שהייתי מגיעה ורואה על המדרכה את האוטו של "אילן תיקונים" הייתי שמחה. הוא לא נשאר אדיש אבל היה איטי להחריד. מדבר, מדבר, מדבר ומעשים אין. אחר כך הוא התחיל להגיע גם כשאריק הבוס לא היה. אחר כך הוא התחיל להשקיע בצורה די מוזרה. הוא לא הזמין אותי לדייטים או לפגישות. אבל בימים שהוא ידע שאני נוסעת לצפון לגלוש רוח באגם ברוך, הוא היה מגיע עם האוטו, מעמיס את הגלשן, נוסע איתי את כל הדרך מתל אביב מחכה לי שם בחוף ומחזיר חזרה. מן מוזרות שכזו. הוא היה מתקשר המון אל משמרות הלילה שלי בעבודה השנייה.

לילה

אחד סוף סוף זה בא. הוא שאל אם אוכל להגיע אליו בסוף המשמרת. ביקשתי מבחור אחד שהיה אמור להסיע אותי הביתה להוריד אותי שם, אצלו.

היה לו בית חם ונעים, וגינה עם פרחים, והיו נרות וכריות ומלא שבילים שכולם הובילו למיטה. שכבנו. והיה פשוט- נפילה. זה לא שהוא לא היה נעים וזו גם לא שאלה של ביצועים פשוט כל התבשיל לא היה לי טעים. הבטתי בו כשהוא נרדם וחשבתי שאני בכלל לא כאן. שאני צריכה לחשוב מה אני עושה כי אני כנראה בכלל לא רוצה.

ואז הוא לא התקשר.

דממה. הייתי בשוק, הייתי בהלם, הייתי המומה. זה עוד אף פעם לא קרה. זה כמובן בכלל בכלל לא שינה שלא רציתי. האגו נראה כמו שאגו נראה אחרי תאונת דפק וזרק. ניחמתי את עצמי שכל רווקה צריכה שתהיה לה בסל ביצה אחת סרוחה אחרת היא ממילא לא שלמה. שבוע, שבועים, שלושה, ארבעה. שקט ודממה. הוא גם לא הגיע יותר למכבסה.

ואז פתאום הוא התקשר.

הוצאתי את הקיתונות, שפכתי את הרותחין, ריצפתי אותו במילים ואת הרווחים מלאתי ברובת בן זונה. כי אין תירוצים ולא משנה מה קרה. טלפון תמיד אפשר להרים. ניתקתי לו.

בסוף המשמרת, בחוץ, הוא חיכה. התעקש להסביר התעקש שאשמע. "שולה" הוא אמר, "זה בגלל שולה".

"מי שולה מה שולה?"

אחות של אריק הערס. שולה. הם היו חברים כבר שנים, הם היו מאורסים. היא חשדה. בדקה את מספרי הטלפון שלו ראתה את כל השיחות אלי ושאלה. הוא פחד. הוא פחד שהיא תגלה. הוא פחד שאריק יגלה שמתחת לאף שלו עם אחת העובדות הוא בגד באחותו. דברים כאלו לא עוברים חלק בשום מקום בטח לא אצל אריק במכבסה. בגלל זה הוא התקפל ודמם ונעלם.

"זה בסדר", אמרתי. "זה כבר לא משנה. תודה שהסברת. שלום".

"לא אבל את לא מבינה. אני לא יכולתי. אני עזבתי אותה. הנה אני כאן. לגמרי".

עכשיו היה תורי להיבהל. "אבל, אמרתי לו, "אני כבר בכלל לא רוצה. לא קשור בכלל למה שקרה. לא רוצה".

אילן תיקונים לא ויתר מהר. הוא חשב שהכל אפשר לתקן. בוקר אחד הוא חיכה לי עם הסירה שלו עם גרר מאחור הביא לי תיק ורצה שניסע לכינרת. בקרים אחרים הוא היה מופיע אצלי בבית עם קפה ועוגיות חמות. לא נסעתי ולא אכלתי ולא לקחתי ורק הסברתי שכבר לא. לילה אחד בסוף של משמרת אחרת בחוץ הוא עמד וצעק עלי. צעק מתוך מצוקה. אמר לי שאני מענישה אותו על זה שהוא התאהב בי. איך שהוא אמר את המשפט הזה עבר אותו בחור שאז הוריד אותי אצלו ושמע. התייבשתי וקצת התביישתי.

זה היה כבר הרבה יותר מדי. אז אמרתי שוב שלא ושלעולם לא ושלתמיד לא. ובשבבקשה בבקשה די. שמספיק. ואז הוא הלך על באמת.

כמו בכל הסרטים שיש בהם איש של צללים, אותו בחור שהוריד אותי בלילה ההוא אצלו, אותו בחור שעבר בחוץ ושמע, הוא האיש שאיתו אני היום ישנה.

השעון מתקתק והנה כבר אחרי חצות. רשמית זה כבר יום שני. אני אוהבת את יום שני. זה יום שבו אני צוברת את עצמי. חוסכת טיפה לטיפה כדי שיהייה לי מספיק ממני לזבז בימים שאחר כך. שמתי לב לאחרונה שאני כותבת כאן כל פעם אחרי סופהשבוע שאף פעם לא מתקרב אפילו לרגוע. הם דחוסים לי סופי השבוע האלו. דחוסים בטוב ובבעייתי, בקשה ובעילאי, באחרים ובעצמי, ברצוי ובמצוי. הכל יחד מצטופפים ביומיים דחוסים כמו בתוך פח עם ניירות מקומטים. וביום שני אני מגרשת את כולם.

אני חושבת שדי הופתענו בשבת כשיצאנו מהשחיה ומה שירד מהשמים היה שלג. זה גרם להרבה אנשים לאכול את הבייגלס החמים ולוותר על הרכיבה. זה גרם לי קצת להצטער בדיעבד שלא עשיתי את אותה הבחירה. היתה הנעל הימנית שלא הקליקה לתוך הפדל בשום זווית אנושית. הזוועה היא כפולה כי כשהרגל לא מחוברת היא לפעמים נשמטת ואני כמעט מאבדת שליטה. כשפתאום בזווית נוראית היא בכל זאת מקליקה לתוך הפדל- הו האימה. כי עכשיו לשחרר זה כמעט אי אפשר. וזה תמיד קרה לפני רמזור או עצור או באמצע עליה. היתה גם סוף הירידה מהגשר שם עליתי על אבן שפינצ'רה את הגלגל האחורי. בשלב הזה כבר ויתרתי וביקשתי מהקבוצה שתמשיך בלעדי. קפאתי לי בצד הדרך כשהחלפתי את הפנימית בגלגל, אכלתי שאריות של בייגל ודיוושתי חזרה עם הילוכים שיצאו מכלל שליטה כי מישהי לא נעלה את הגלגל כמו שצריך חזרה. רק רציתי שהסיוט הזה יגמר כבר.

כשבאתי הביתה התקלחתי והתלבשתי לעבודה. לבשתי על הכל טריקו גדולה וניקיתי את הבוץ והלכלוך מהאופניים. כסיימתי הייתי מרוצה. כי אני ילדה טובה. צריכה כבר לצאת עוד כמה דקות. רק אז פתאום ראיתי שמהחלפת הפנצ'ר הציפורניים שלי כל כך כל כך שחורות. ככה אי אפשר להופיע לעבודה ולנקות אותם זו משימה ארוכה ולא פשוטה. בלית ברירה מתוך לחץ של זמן מצאתי לק אדום אטום ומרחתי כדי לכסות. לפני כן גם הספקתי לשמן את כל החלקים באופניים. כשסוף סוף הלכתי לא יכולתי להיפטר מהמחשבה איך אני כה נשית וענוגה. עם לק אדום צועק שמכסה ציפורניים שחורות ומדיפה ניחוח של דבליו די ארבעים. ממש קוטלת גברים.

הכל נעלם והתכווץ והיה כלא היה היום בבוקר בריצה אחת ארוכה ומדהימה.

הנה די. יום שני. היום שלי. לו הייתי דב ימי שני היו החורף שלי.

הערב של המשחק היה אמור להיות מימוש המתנה שנתתי לו שבועיים קודם.

נורא רציתי שנצא רגועים, שיהיה לנו זמן, שיהיה מוצלח.

אבל כרגיל בכלל לא הצלחתי לעשות שאצא מהעבודה מספיק מוקדם.

טסתי הביתה, נכנסתי בדלת הקדמית, שלשלתי ערימת בגדים על הריצפה ולבשתי ג'ינס וסוודר במהירות עצומה,

תוך דקה יצאנו בדלת האחורית למכונית האדומה.

נסענו וכמו תמיד כשממהרים כל הרמזורים היו אדומים והיו מלא פקקונים. לא הייתי צריכה שעון שיספור את הדקות

כי ראיתי אותן אוזלות אצלו בפנים, בשפתיים, בזוויות.

ואני, רק רציתי להתכווץ בפינה ולבכות. הייתי כל כך עייפה ומותשת מיומיים רגילים של סופשבוע של ריצות עבודה שחיות רכיבות ורצונות.

הגענו לעיר התחתית וחנינו בסמטה חשוכה כי רק שם יש חנייה.

היינו עדיין צריכים להגיע לתחנה של הרכבת העילית.

הסתכלנו אחד על השנייה בלי מילים." רצים? רצים!"

רצנו את כל הדרך עד לתחנה וטיפסנו את כל המדרגות בריצה. הגענו למכונה של הכרטיסים והיא המשיכה לפלוט את הויזה שלנו

כמו תינוק שמנסים להאכילו במחית ירקות.

שוב החלפנו מבטים אילמים. "מתפלחים? מתפלחים!"

נדחסנו לרכבת בלי כרטיסים ירדנו בתחנה הנכונה רצנו למטה והשעון מתקתק.

הגענו בדיוק דקה לפני. רק אז נרגענו כדי להתרגש מחדש.

בכל זאת אנחנו צופים בהם בטלווזיה כבר ארבע שנים והנה סוף סוף אנחנו שם

לגמרי שם, וממש רואים.

נפלנו על משחק מדהים.

לא פיספסנו כלום. את ההתחלה, את השירים, את הבובות, ההימנונים, התופים,המסכים הענקיים, את האנרגיה העצומה, את הצרחות בגולים ואת שמחת הניצחון.

יצאנו משם שיכורים ומאושרים. לא כל התחלה צולעת היא סימן לסופים גרועים.

בסוף בסוף הגענו הביתה.

ואז, הו אז...אז נסעתי לקנות חלב. כי נגמר.

יום שנע כמו מטוטלת. בין רגעים של ערות לבין ראש נשמט על השולחן בחיפוש אחר שינה. בין רגעים בהם אני מגניבה מבט לתוך הסח הדעת שלו, מבט על כפות ידיים מוכרות , מבט על נשמה שאני יודעת לספור לה את קצב הנשימות לבין רגעים בהם הוא שומר שתיקה כשאני נמוגה. יום של תה בכוסות, של רגליים מתכסות, של דקות דקות שמתקתקות רק בין חברים. יום של מטוטלת בין אנרגיות אזולות לבין כביש בעלייה אחת תלולה שלא ברור אם היא תוקפת אותי או אני תוקפת אותה. שוב ושוב ושוב ושוב. נזכרת מחדש בצניעות בריצה. יום של עת ערב ופרחים מבויישים ותיק שרק לסוג של מילוליות מביאים ושוקולד שנולד מהלבנה. יום של מלאות ויום של געגוע. מטוטלת מיטלטלת בין סוגים של אהבה. בלילה אל תוך הכרית הצהובה בשקט בשקט אני קצת בוכה. אני לא עצובה. אני לפעמים קצת פוחדת. פוחדת מחטא היוהרה. פוחדת מבוא הגריעה. לוחשת לעצמי שאולי, רק אולי, יש מושג כזה של עודף גם באהבה.