בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אזהרה: הפוסט שלפניכם חסר מטרה, כיוון, קוהרנטיות או פואנטה.

אז בשנה שעברה הכל היה סביב האימונים שלי. שנת איש הברזל. האימונים היו עמוד התווך ומסביבם התלפפו שאר אניצי החיים. בסופי השבוע הייתי בבחינת נפקדת נעלמת. שחייה, רכיבה ועבודה. ולמחרת ריצה ארוכה ועבודה. ואין ביקורים אצל חברים ולאט לאט השתתקו החיים החברתיים. אנחנו לא מוזמנים ואנחנו לא מזמינים. אבל השנה הבטחתי לו, אני אשאר שפויה. קראתי לפועלי הבמה שהחליפו תפאורה, את האימונים שמתי ברקע מאחור מחופשים לעצים, ובקדמת הבמה את שאר החיים.

קל להגיד טריקי לביצוע. אז נכון, השנה אעשה רק מירוץ של חצי איש ברזל. וגם הקדמתי אותו ונרשמתי למירוץ שמתקיים בתחילת הקיץ ממש מה שיותיר לנו את שארית הקיץ לטיולים. אבל בעצם, בטווח הקצר זה רק מצופף ודוחק את שעות האימונים. גם חצי איש ברזל זה הרבה ואי אפשר לעשות אותו משאריות עלי דפנה שעועית ואפונים אלא רק משעות של אימונים. אבל הי, הבטחה זו הבטחה.

אז כשהוא אומר לי שבשבת בצהריים אנחנו מוזמנים לחברים אני אומרת "כן, בטח, אין בעיה" ולא זז לי אפילו שריר בפנים. אבל בפנים המח מתחיל לקדוח איך אני מתמרנת את העניינים. אז בשישי בערב במקום להמרח על הספה אני הולכת לבריכה כדי שלא אצטרך לקום בבוקר לאימון שחייה, מה שיאפשר לי במקום זה לצאת מוקדם יותר לבד לרכיבה, להגיע עד שעת הצהריים הביתה, להתקלח, להתלבש, לשים את בושם הדבליו די ארבעים וללכת לחברים. כי הרי אני השנה, אישה שפויה.

אז בשישי בערב אני מורידה מהאתר של הקבוצה שלי את תכנית האימון של שבת בבוקר, מניילנת אותה ושמה על שפת הבריכה.  החיסרון העיקרי בלהתאמן בבריכה רגילה, לא עם הקבוצה, הוא שצריך לשרוד לפחות שני מחזורים שונים של קרציות. ושלא תהייה אי הבנה. כל מי ששוחה איתי באותו מסלול הוא בבחינת קרציה. השרמוטה עם הבגד ים האדום, המניאק עם הסנפירים, החולירע עם הבגד ים הכחול והזונה עם המצופים. "הי, הי, למה ככה בגסות" אתם שואלים? כי ככה זה נראה במבט ישיר לבפנים של המח שלי לפני כל המסננים. זה מה שמחזיק אותי בבריכה, לקלל את כולם, להמציא להם שמות ולשנוא אותם. ותזכרו שאין עונשין על כוונה שבלב. אז מחזור חיים של קרציה מצוייה במים הוא בין עשרים לשלושים דקות אחר כך הם בדרך כלל נכחדים אל היבשה ואני שנשארת צריכה להתרגל מחדש למחזור קרציות חדש. עד שכבר למדתי להסתנכרן עם השרמוטה, המניאק, החולירע והזונה עכשיו הם מתחלפים, מחליפים קצב, צבעי בגד ים, וכובעים והכל מתחיל מחדש.

אחרי שאני שורדת גם אותם, מגיע השלב השלישי הוא שלב הצינורות המצילים ומבטי האימה. הסיבה לכך פשוטה , כבר מתקרבת שעת סגירת הבריכה. רק אני עוד במים. המצילים כבר שוטפים את המשטחים בצינורות של מים ויורים בי מבטים מזרי אימה שמשמעותם "אם לא תצאי מייד נטביע אותך ולא נבצע הנשמה". אבל אני בדבקות מסיימת את כל התרגילים בדף המנויילן שעל שפת הבריכה. האמת היא שקצת התפלאתי שלוקח לי כל כך הרבה זמן. האימון לא צריך להיות עד כדי כך ארוך בשלב כל כך מוקדם. כמובן שאני מאשימה את עצמי שאני שוחה לאט כמו נקבה בבגד ים מנוקד עם כובע ים פרחוני. אחר כך אני יוצאת ונענשת במלתחות ריקות כי מי שמאחר לא זוכה לראות בחורות ערומות.

רק בדרך הביתה נופל לי האסימון שהאשם הוא לא בקצב השחייה אלא באינטלגנציה נמוכה. הורדתי את תכנית האימון של אלו שמתאמנים למרחקים ארוכים (אני) ושל אלו שמתאמנים למרחקים קצרים (לא אני) , ועשיתי בטעות את שניהם. שפויה אך סתומה.

בדרך הביתה אני עוד עוצרת לקפה. אימון וקפה בערב, שילוב קטלני. אני מגיעה לקבל את שבת המלכה בערנות מוחצת, בעיניים פקוחות, ובאנדנלין שגם אם ישימו עליו סלע לא ישקע. הוא כמובן סובל מזה. אני משכנעת אותו לראות איתי אלפי תכניות, מאהבת אותו, קוראת ספרים, מדליקה אורות, מדברת שטויות כי איך אפשר לישון בכלל. אבל בבוקר מגיעה הנקמה. בעודו מתגלגל מתחת לשמיכות, מושיט ידו לספר הקריאה, עם הרגליים הוא בועט אותי החוצה. אופניים אישה! וכמובן שאני חוזרת הביתה רק כמעט כמעט בזמן, קצת מאוחר והוא מתעצבן ורגע לפני שאנחנו מצלצלים בדלת החברים הוא מודיע לי שאני זו שצריכה להתנצל על זה שאנחנו מאחרים. אז אני מתנצלת וקורסת להם על הספה ומקשקשת ואוכלת ומתחילה לחלום על מיטה. ואז כולם שם במרץ של שבת מנוחה מציעים טיול רגלי לעת ערב ביער הקרוב. אה? טיול? "כן, בטח" אני עונה כמו כל אישה שפויה, פוזלת להם לחדר השינה נועלת נעליים ויוצאת לטייל. האמת אבל, שהיה משעשע הטיול הזה. נכון שבשכונות נורמאליות לפעמים אנשים מוציאים דברים שלא צריכים כדי שאחרים יקחו? למשל שידה ישנה, או מזרן זוגי או טוסטר עבש, או בגדים ישנים? אז הם גרים בשכונה של אנשים נורא נורא עשירים. אז גם שם מוציאים דברים. אבל שם זה היה סט של מקלות גולף בתיק ספורט שנראה חדש להפליא וכלום לא חסר בו, ולידו לפ טופ מוכסף עם הכבל וספר הפעלה של התכנות והכל. טיול משתלם זה היה. ובכלל היה משעשע לראות אותם צועדים בשבילי היער עם תיק גולף ולפ טופ בשקית של סופר. הם נראו כמו משפחה הזויה ואני צחקתי נורא.

וזהו למחרת הלכנו לראות אימון פתוח של קבוצת ההוקי ואחר כך רצתי לעבודה. וכמה שלא חיפשתי לא נשאר לי חור לדחוף בו גם ריצה ארוכה. אז יש לי ריצה ארוכה אחת למסירה. אשים אותה מחוץ לדלת אולי מישהו יעבור ויקח גם אותה.

אני קלה להפעלה.

כלה בהפתעה.

תקלה בהתקלה.

קללה בכישופה.

והוא חתן בכפתן

וחטא בהחטאה

וחיטוי בהחתלה

כי הוא מתחיל מהתחלה.

אני אומרת לו לבוא

הוא מספר לי שהלך

אני קוראת לו את נבו

הוא שר לי את לילך

ובבוקר מצאתי על השולחן קיפודים חומים. חיות מתוקות קיפודים. לפעמים כשהאביב מקדים הם מתבלבלים. נולדים בטרם נולדו החרקים. טבע מבובלבל זה עצוב.

קיפודים שפוחדים, קופאים, מתכדררים, מגנים על איברים פנימיים. ברגע לא נכון זהו סופם ושם גם ימצאו את מותם. רוץ קיפוד, רוץ.

החזרתי לו בסדינים חדשים ולבנים עם פריחה כחולה של אביב מיטה .

מה את חושבת,

לאן את עוזבת,

האם את אוהבת,

מתי את כואבת,

שאלות שהן שורות של סוף והתחלה.

נשב באמצע בין הלבן לשחור

נשחק קיפודמקה על לוח אהבה

ושילכו להזדיין

גם המלך וגם המלכה.

והייתי רוצה שבחנויות במקום דובוני אכפתלי ושוקולדים לבבות ימכרו "הלוואי" בקופסאות פשוטות. הייתי קונה אחד גדול ושרירי ושולחת אותו לה.

אולי הוא בכלל עושה את זה בכוונה

יושב בעבודה ומדייק בשעה

קם ונכנס למכונית בדרכו חזרה.

בקצה אחר של העיר, היא עסוקה בעניינים

בהולכת, במוציאה, בדין ובדברים.

בינתיים הוא עוקף את כל הפקקים

מגיע הביתה ומחליף בגדים

גם היא מגיעה והם לרגע מצטלבים.

הוא יוצא לריצה.

יודע את הזמן, יודע את הדופק

יודע את השעה.

היא בבית. מכבה את היום ומדליקה את הערב

אוזל כבר כל האור שבחוץ

והנה, הוא מסיים כבר לרוץ

ויושב,

משקיט את מערכות הגוף.

היא פורשת על המיטה את בגדי העבודה

הוא כבר מתקרר והחורף חודר

הוא מתחיל לרעוד

היא מתפשטת ונוטלת את המגבת מהמתלה

צועדת למקלחת בשעה הקבועה שלה

עכשיו זו היא שכבר ממהרת לעבודה

הוא מגיח מבחוץ בדיוק באותה שנייה

מסכן ורועד, זקוק למקלחת חמה

והוא יודע שהיא יודעת

שלא משאירים בשטח

איש רועד על ריצפה.

הסכמה שמבט

וילון שמוסט

מיים זורמים

גופים נלפתים

עיניים נעצמות

אנחות נפלטות.

והסבון

הו, הסבון בכה מאוד

"צריך להפסיק להפגש ככה" הוא אומר

אבל את השעה המדוייקת לחזור מהריצה

הוא תמיד זוכר.