בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

משהו עובר עלי. מפלח אותי. אני מרגישה כאילו הייתי האולימפוס מונס. אי שם במאדים אבל לגמרי ממשית. המילים שלי הן מאגמה מתחת לקרקע שכבר מזמן לא מוצקה. הדרך להפוך ללבה שתשרוף אותי ואת כל מה שבדרכי נדמת כל כך קצרה.

שמישהו יעצור רגע את היקום. אני נבהלת  נורא.

פתאום התפנה לי יום מכל הסדרים הרגילים. הוא השתרע לפני ריק גשום וגמיש. הכנסתי שתי אצבעות לפי ובשריקה חדה קיבצתי סביבי את כל הסידורים. אלו שהחבאתי, אלו שהדבקתי מתחת לשולחן, אלו שנולדו רק אתמול ואלו שכבר צימח להם זקן. דחסתי אותם בתרמיל הכתום ויצאתי להילחם את מלחמתם. אחרי הסידור הראשון הרגשתי שמתרחשת בי הדממת מנועים. הרגשתי איך אני כבר לא רוצה. התרוקנתי באופן לא אופיני לי, באופן זורק מיטה.

חמקתי מהעולם הביתה, פשטתי הבגדים. עם חגורת משקולות למתני ללא אמצעי ציפה שקעתי באור יום מלא אל חשכת מעמקים.

כשנזרקתי חזרה אל חוף הערות בשוך השינה הטרופה מצאתי שני שברי חלומות שנותרו בכף ידי הקמוצה.

באחד הוא  ואני מפליגים כמו בימים רחוקים. רוח צד חזקה, תופסים פלניגים על הגלים.

בשני אני שכובה על הגב במיטה.  ידיי מונחות מעל לראשי. הוא אחר מהחלום הקודם, מעלי. אצבעותיו משולבות חזק באלו שלי. יחד אנו מנגנים. דואט של אגנים.

אולי זה לא כל כך נורא. אולי כזה מן יום הוא מה שהייתי צריכה.

לעת ערב אני מסיימת לשטוף את כל כלי הכתיבה מהכיור. מנגבת את כל המילים היפות, מסדרת אותן בתוך הארונות. אני ממיינת את החרוזים חזרה לתיבות התכשיטים ומהתנור כבר עולה ריח מתוק של מאפה שורות מסודרות. ואז, רגע לפני שאני מתמכרת לנקי, למבהיק ולשלווה מתלקחת בי הלהבה. בא לי להכניס את ידי הנקיה לתוך פח הזבל של המילים הכי מלוכלכות, לקחת מהן מלוא החופן, למרוח אותן על גופי ולתוך אזנך להכתים בהן בלי חשבון את הקירות ואת הריצפה. לרווח לנו מקום בין השורות ולהתגולל שם בדיר של מילים נחותות.

פעם במגירת התיאוריות היהירות שלי היתה תיאוריה אחת לפיה אני מישהי שממש שווה לעשות איתה עסקת חבילה לחיים מאחר והפגיעה שלי בהון המשותף תהא מזערית ביותר. ידעתי לטעון בלהט איך איני יוצאת למסעות של רכישות. בגדים, בשמים, איפורים, תכשיטים, נעליים, תיקים, צבעים, תסרוקות ושאר דברים אינם נמצאים על סדר היום שלי. באמת שלא. בסיסי עד אפסי.

התאוריה הזו מזמן כבר שוכבת קרועה לגזרים במגירת המציאות. אני לא יודעת אם אני מוציאה יותר מחברותי למין הנשי אבל בטוח שלא פחות. אני פשוט עושה את זה על דברים אחרים. אז על מי אני בכלל עובדת. בסופו של יום אני לא טובה מהן אלא גרועה מהן. בעוד הן לפחות מוציאות כספים ובתמורה נראות יפות מטופחות ומשובבות אני מוציאה אותו דבר  ונשארת במראה שהיה מודרני בתקופת הופעת הקיבוצים על המפות.

כל זה עלה בי מחדש אחרי שהיום חזרתי מעוד שופינג סטייל המילולי. יש לי עכשיו אופני כביש צהובות ויפות ונעלי ריצה עם עיניים כחולות. ממש מחמיא לי בחיי :)

אי של שפיות:

 היום בבוקר כשה- GPS על האופנים הראה שעברתי שמונים ק"מ, באופן ספונטאני ובלי מחשבה הוצאתי אצבע משולשת אל החבישה המוזרה ברצועת הברך הפגועה וסננתי לעברה קללה בקטע של "הנה תראי לך, מי צריך אותך"

שניה אחר כך הבנתי שאני לא ממש שפויה. התחלתי לתקוף חלקים מתוכי. מה השלב הבא? אתן להם ביס וארק אותם מתוכי?