בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

ואולי אם אמשיך לחפור במילים של עבר

יקנאו ויבואו גם אלו של ההווה והמחר.

והימים ימי יולי אוגוסט החמים. ימים של פגרה לעוסקים במפרשים. או שאין רוחות או שיש גלים כועסים. ארבע הא'לפים ואנוכי. אייל היפה, אייל הרזה, אלון הגבוה, אמיר התמיר ומילולי. חמישיה בלתי נפרדת היינו. שורצים על החוף. כבר הרבה פעמים לפני כן סיפר אלון הרזה על שמוליק החבר החדש שלו מהתיכון. והנה באותו יום אחר הצהריים שמוליק הופיע בחוף. בחור רזה מזן הצנומים. לא נוגע במים כי הוא מהיבשתיים. לבוש כמו חוצן או כמו ילד קטן במכנסיים קצרים וחומים שנראה שליוו אותו מימי הגן הרחוקים. פנים לא יפות ואפילו חיוורות. בשלב מסויים אני מתנתקת ומתיישבת על שפת המים. הוא בא, מתיישב לידי ומתחיל לדבר. בסוף הוא שואל אם יוכל להתקשר. ואני, היום אני מתביישת במחשבה, אבל אני זוכרת אותה בבהירות. חשבתי לעצמי מה פתאום הוא חושב שהוא יכול להתחיל איתי בכלל. אנחנו בכלל לא מתאימים. בת חמש עשרה עוד חשבתי שחשוב איך הדברים נראים, מה אנשים אומרים ושאהבות נראות כמו בסרטים. סרבתי בנימוס והוא חייך. לא נעלב. הוא המשיך לבוא לחוף בכל הזדמנות. מתיישב, מדבר, לא מציק, נותן לעצמו לחלחל לאט.

שמוליק היה בחור מצחיק בטירוף. הוא היה מגלגל אותי מצחוק. מוסיקאי בחסד, פנטומימאי מופלא, חקיין נהדר וקורא ספרים כמו "כה אמר זרתוסתרא" של ניטשה כשאני עוד בקושי יכולתי לבטא כזו מן מילה.

זו היתה אהבה מטורפת. אהבה של דירת קרקע קטנה בתל אביב אליה היינו חומקים באישון לילה עד שכבר לא התביישתי מאמא שלו ואז היינו יושבים איתה בבוקר לשולחן העץ הקטן שבמטבח הישן. אהבה של צחוקים, של שירים, של מוזיקה. אהבה עם עוצמה עצומה לכאלו גילאים. כבר בכלל לא היה אכפת לי איך אנחנו נראים למרות שלא יעזור כלום, חוץ מבתוך הלב ומבט המצטלב בעיניים היינו לגמרי לא מתאימים. אני חושבת שהוא הגיע לי בערך לגובה הכתפיים, היה צנום ממני בהרבה, הוא חיוור אני שזופה,אני ילדת מים הוא יצור יבשה. אם בכך לא די אפילו באיבר הגברי חנן אותו האל ביחס הפוך לגמרי לגודלו הכללי, ואני על אף שכבר לא הייתי בתולה לא יכולתי להכיל כי לו רק מבחינת הבשלות הייתי צרה. אבל שום דבר מזה לא באמת שינה.

היינו יחד כמעט שנה כשהוא נסע. הוא קיבל מילגה ללמוד אצל אחד המורים המפורסמים בעולם לפנטומימה בצרפת. נסע לכמה חודשים. פרק זמן עצום באותם ימים צעירים. אבל אני חיכיתי. אני חיכיתי והוא חזר. כשהוא חזר הוא סיפר לי שהיה מקרה חד פעמי. הוא היה איתה רק פעם אחת. נדמה היה לי שבלעתי את הצפרדע הזו. כי אהבתי. אבל יום אחד, שבועות אחר כך, באחת הפעמים שישנו כולם בחוף כמו תמיד, משהו פקע בי. התרחקתי ממנו והלכתי לחסות בזרועותיו של אלון היפה. שמוליק הביט בי ולא אמר דבר.הוא הלך. בבוקר מצאתי אותו אצלי בבית מרתיח מים לקפה. "זה נגמר?" הוא שאל "זה נגמר" עניתי בקול רפה. היו עוד שיחות וחיבוקים ובכי אבל אני חושבת שבסך הכל גמרנו את זה יפה.

יש המון דברים בסיפור הזה שבהם אני לא גאה. אבל על דבר אחד אני תמיד שמחה ואומרת תודה. בגיל כל כך צעיר וכל כך קריטי הוא לימד אותי שיעור מאלף לחיים. הוא לימד אותי איך באמת צריך להסתכל על אנשים.

כבר שני בקרים רצופים שאני מתעוררת ביקיצות טבעיות ואיטיות וזה נפלא. אני קמה ואוכלת ארוחת בוקר של פילונים. ארבעה טוסטים במקום שניים, ערימה ענקית של תרמילי אפונה ירוקה, יוגורט ועוגיות שבאמאשלי אני לא יודעת מאיפה צצו לתוך המהומה. אני כל הזמן רעבה. רעבה לשעות שינה, רעבה למין, רעבה לעיסוי, רעבה לאוכל, רעבה באופן כללי לחיים. אני עובדת יותר מהצפוי עייפה יותר מהרצוי וכל הספים שלי יורדים. אין לי בגוף יותר שומרים. כולם התפטרו ולכן המערכות השתגעו.

ביום ראשון, בדרך חזרה, קטפתי שתי בננות מהירקן הסיני והלכתי לאיטי לרכבת השמיים. ישבתי על המושב נגד כיוון הנסיעה והבטתי על כל הנופים מלמעלה. חייכתי בכל פעם ששמעתי את הקול הנשי המתכתי מכריז על שמות המקומות של התחנות. זה כמו שמישהו עשה ריווינד במהירות לריצת האימון שדקות קצרות לפני כן הסתיימה. עשרים ותשעה קילומטרים שתופרים שלוש ערים. רצים רצים ולא חוזרים. דוך. ובעליות אני עפה. עפה כמו שלא עפתי מעודי. איכשהו במשך השנים האלו הצלחתי להעביר אותן, את העליות, באופן מופלא לצידי. התיידדתי איתן כנגד כל הסיכויים וזו ידידות שיקרה לי ואשמור עליה מכל משמר. אני לא משלה את עצמי, לא כבשתי אותן, זה הן שכבשו אותי.

ובשבתות האופניים. האוורסט הפרטי שלי. שם אני עדיין נלחמת. בעליות, בפנצ'רים, בבעיית הקליקים שלא נפתרת, בגשם, במרחקים. נלחמת כל פעם ברווחים הקטנים שבין השעון המעורר לבין היציאה מהבית. בתוך הסדקים האלו גרים היצורים שקוראים לי לוותר, "רק השבוע", ו"תראי איזה גשם", ו"ישנת רק חמש שעות". אבל אני גיבורה. אפילו שכולם ממשיכים להעלם בגלל מזג האוויר, אפילו שבשבת האחרונה ונשארנו רק שתיים. בחיי שכסיימתי את הרכיבה רטובה ברמת התחתונים ולא מהסיבה הנכונה, טפחתי לעצמי על השכם. פיזית. לא כמטאפורה. אבל אז גיליתי שזה כואב לי בשכמות אז הפסקתי.

בכל שבוע כשאני יורדת ממושב האופניים אחרי שעות של רכיבה אני נשבעת בכל היקר לי, שאף אחד, אבל אף אחד בעולם כולל אני, לעולם לא יגע לי יותר באזור המפשעה. מזל שעד הערב אני שוכחת ונזכרת שוב רק בשבוע הבא.

בכל לילה בלילות האחרונים קצת אחרי חצות ג'וני ואני יושבים מתחת לשלט של הבחורה היפה לכמה דקות. הוא הבטיח לי שיחליפו מתי שהוא את התמונה. אנחנו מדברים שטויות וזה נחמד. אני אף פעם לא שוכחת לקנא בו קצת על מרבדי הכמעט כלום שהוא פורס לעצמו מחוץ לשעות העבודה. כמעט בכפייתיות אני מבקשת שיספר לי מה הוא עושה מחר רק כדי לשמוע את אותה התשובה.

ובתוך כל ההמולה הזו יש כל הזמן רעש סמוי ברקע. שאון חול שאוזל. ואני פוחדת. אני פוחדת מהיום שלא יהיה כאן מי שיחזיק את הכוס הירוקה וחלק מנשמתי בתוכה.