אני חושבת שאני אתגעגעת למיטה הזו בה ישנתי בשלושת הלילות האחרונים. היו בה כפל מזרונים, סדינים חשמליים, צבעים חומים וחמים, ערימות של כריות וקמין עצים בוער מימין. אני יכולה לדמיין איך לו היתה לי כזו מיטה בבית, העולם היה מתכווץ כך שהמיטה היא נקודת המרכז ומוטת הידיים היא הקוטר. כל היקום שמעבר פשוט לא קיים. עטיפות של אוכל ובקבוקים ריקים אפשר היה להשליך אל מעבר למזרנים ופשוט להאזין להם נחבטים ברכות אי שם או מתנפצים. הייתי מנווטת בטווח היד בין הספר, האיש, הטלווזיה והמחשב הנישא. הייתי מתחפרת בחום החם הזה עד לא ידע. "תבנה לי אחת כזו בבית" מלמלתי לילה אחד לפני שנרדמתי.
בטח יבנה לי. ארמונות אני רוצה שיבנה לי. אבל לא מגיע לי. יום לפני כן בבריכה, אני שחיתי והוא נשאר על השפה. הוא לא יכול היה להכנס למים עם כאלו מן רגליים. והכל בגללי. אני זוכרת בבהירות איך כמה ערבים לפני כן, אני מונחת על הספה קוראת ספר ולא מזיזה את התחת בזמן שהוא הופך ארונות וערימות של כביסה, שואל אותי איפה גרבי הריצה הארוכות שלו. "לא יודעת" מלמלתי, הפכתי דף ושקעתי בספר. אז הוא יצא בבוקר עם הגרביים הקצרות. ושם, שם למעלה בהרים, שלג. והרגליים חופרות קילומטרים תוך כדי ריצה שוב ושוב אל תוך עומק השלג והשכבה העליונה היא סכינים של קרח שבכל צעד חורטים על העור זיכרון חד כתער. הוא חזר הביתה ברגליים שותתות ואדומות.
רק כשנסענו ולקחתי את התיק של הבריכה שלי, פתחתי אותו ומצאתי את העדות המרשיעה. הגרביים הארוכות שלו שלקחתי לאחד האימונים באחד הבקרים החשוכים, בהם אני אורזת חפצים בחופזה ובלי אבחנה. החזרתי לו וביקשתי סליחה. יש לי דם על הידיים. או יותר נכון על התחת, אותו התחת שלא זז אז באותו ערב מהספה. העיקר, מיטות שיבנה לי אני רוצה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
