בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

לפני יומיים החלטתי לנצל את ההפוגה השמשית שהיתה ב"אננס אקספרס" (ביטוי אקזוטי למזג אוויר מחריד שעיקרו גשם ועוד גשם) ולצאת לרכיבת אימון מה שלא קרה כבר בערך חצי שנה.

הוצאתי את האופניים החטובות והבגדים הצבעוניים ויצאתי לאוויר העולם לבדוק את העניינים. הכל היה מוכר והתנהל כרגיל. חמש דקות רכיבה כדי לנער את הרמזורים והצמתים שליד הבית ואני בעליה הקטנה, פנייה ימינה ירידה אל הכביש של הים, פניה שמאלה ואני בישורת שמקבילה לחוף. מקום טוב לבדוק את מצב הרגליים (ידעו ימים טובים יותר) והנה אני כבר מתנשפת בעליה הגדולה. פנייה ימינה לכביש המתפתל ואני כבר רבע שעה לתוך הרכיבה. בשלב הזה עובר אותי בחור אחד בלייקרה שחורה ואני עוד מתאוששת מהעליה ואין לי בשבילו שום תשובה אז אני רק מסננת בלב "חכה חכה עוד לא אמרתי את המילה האחרונה".  הכביש המתפתל מסתיים ואני מגיעה לכביש הראשי עם השוליים הרחבים. מרחוק אני רואה אותו כנקודה שחורה ועכשיו זה זמן להרעים מנועים, לקפל גלגלים, להעלות הילוכים, להתכנס אל תוך תא הטייס ולעוף. (טוב נו, אני נסחפת פשוט זמן לדווש יותר מהר). אט אט הנקודה השחורה הופכת לדמות קטנה, הדמות הקטנה לדמות גדולה, אני כבר יכולה להריח את הטרף, לחוש את הדם, נשארו רק כמה מטרים ומאמץ קטן כבר אין לו סיכוי, הנה זה קורה, ואז,

פססססססססססססססססססססססססססססססססס,

ולא, זה לא הרחש של הבחור שמטיל את מימיו  על אופניו מרוב אימה, זה הרעש של האוויר בגלגל הקדמי שלי שמשלים את מחזור חייו ומותז בעוז אל עבר האדמה. 

אני מעיפה מבט זועף על הטרף שחמק ומתרחק תוך שאני מנסה בכל מאודי לייצב את עצמי ועוצרת בצד. 

כמובן שלא בדקתי כלום לפני שיצאתי מהבית ולכן בעודי פותחת את התא הקטן שמתחת למושב האופניים אני מתפללת שאני יכולה לסמוך על המילולי ההיא מלפני חצי שנה שיש לי כל מה שאני צריכה.

פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.

עולב זה מה שנגלה לעיני. אין פנימית רזרווית, אין משאבת אוויר. יש שני קרטיג'ים למילוי אויר ואיזה שארית של מדבקה לתיקון פנצ'רים.  אני לא אומרת נואש, מפרקת את הגלגל שולפת את הפנימית בתקווה שהפנצ'ר יהיה נראה לעין ואוכל לתקן אותו עם המדבקה ולמלא עם הקרטיג'. הוא לא. אין לו סימן. אני עדיין לא אומרת נואש ומאחר ויש לי שני מיכלי מילוי אני מחליטה למלא עם אחד את הפנימית כמו שהיא רק כדי לזהות בקלות מהיכן יוצא האויר, להדביק מדבקה ואז עם המיכל השני אמלא את הצמיג המתוקן.

פחחחחחחחחחחחחח כבר אמרתי? שני המיכלים הם מיכלים משומשים וריקים. גופות של מיכלים שאני סוחבת אלוהים יודע בשביל מה. אם היה בית משפט לפשעי רכיבה הייתי מקבלת מאסר עולם ללא אפשרות חנינה.

הלאה. האם לקחתי איתי כרטיס אשראי כדי למשל להזמין מונית שתעמיס אותי ואת אופניי הביתה? לא. האם לקחתי איתי כרטיס אוטובוס כדי ללכת לתחנה ולהעמיס את עצמי על אופניי על אוטובוס? לא! האם לקחתי איתי מזומן כדי לבצע את אחד מהנ"לים? לא ולא! (אמרתי לכם, מאסר עולם בלי חנינה).

האופציות שנותרו בפני היו כדלקמן אופציה א: להזמין מונית, להתחנן על נפשי שיעלה אותי עם האופניים (לא משימה פשוטה כשהידיים שחורות משמן שרשרת וצמיגים נהגי מוניות מאוד חרדים על ריפודים) וגם להגיד לו שאין לי כסף אבל "באמאשלי אני אשלם לך כשנגיע אלי הביתה".

אופציה ב: לעשות פרצוף של בחורה מסכנה, לחכות לרוכב אופניים אומלל (אמצע השבוע אין הרבה) ואז לבקש ממנו פנימית (בהנחה שיש לו ושהיא מתאימה) וגם להתחנן שישאר עד שאחליף וארכיב כי אני הרי צריכה גם משאבה.

בהיותי האשה שאני בחרתי כמובן באופציה ג' שהיא "SUCK IT UP PRINCESS " הרכבתי חזרה את הגלגל כמו שהוא מפונצ'ר, הזדקפתי בגאווה, ייצבתי את האופניים לצידי  והתחלתי בצעדה. לצעוד עם נעלי קליטים של אופניים זה כמו ללכת עם נעלי עקב רק שבמקום שהעקב יהיה בעקב הוא מתחת לכרית כף הרגל. לא משהו בכלל (שלא לדבר על זה שזה הורס את הנעל) אבל ככה, החלטתי יהיה לי הרבה זמן לחשוב על מעשי הרעים. כמובן שרימיתי כי שעמם לי לחשוב על מעשים רעים ואחרי חמש דקות כבר חשבתי על דברים אחרים. ועל עוד דברים. וספרתי צעדים. והסתכלתי על בתים. בדקתי ציפורים. ועקבתי אחרי חרקים. שעה וארבעים וחמש דקות  של צעדה והייתי בבית. נכנסתי וסיפרתי לחתול בהתרגשות את קורותי והוא רק הביט בי במבט של "לא הבנתי אז איך כל זה קשור לאוכל שלי ולמה את מאחרת עם הטונה שלי אישה?"