בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

החדר מלא נשים יפות ובשלות, רכות ונוטפות כמו שעווה של נרות. אני יושבת ביניהן נוקשה, הרגל שלי מתופפת על הריצפה, רוצה כבר ללחוץ על הדוושה. אני יוצאת משם כשהחושך כבר עבה, דוהרת בכבישים ריקים כמו בתוך מסלול מירוצים של אורות ירוקים. רוצה לאהוב ולרגע שוכחת איך. מרגיעה, מגיעה, רק כדי לדעת מחדש שאתה אינך. גם אותך הרוח לקחה. אבל אני כבר יודעת לאלץ אותך לתוך החלומות. אני חולמת אותך ובחלום אתה חלש, זקנך צימח פרא אבל אתה אוחז בי ולא מרפה. כשאני נזכרת איך לאהוב מחדש גם אני לא מרפה אבל כבר ממילא אין ממה.

"אם היא אמרה שהיא

אוהבת רק אותך כל כך

אז לך איתה

לך לך איתה לשם"

(לך איתה, נוער שוליים, אבל כתב וביצע ראשון קובי רכט)

ובכל פעם שהעננים מתפזרים והשמש מפציעה

אני שוב פעם רוצה.

רוצה שנשב במרפסת נשתה קפה

ונאכל מאפה

ושתהיה שמש מלטפת

ויד מגששת, עיניים נפגשות ושפתיים אדומות

אתה בטריקו הכחולה

אני בטריקו שלך

שנינו בתחתונים

ולא אכפת מהשכנים

אני אמתח את הרגליים שלי על הברכיים שלך

ואתה תלטף לי במעלה הירכיים בזמן שאני

אמשש לך את הידיים

ותגיד לי כל מיני דברים מהבפנים

ומדי פעם אגע לך בפנים

אפילו שזה יעצור לך את שטף הדברים

כל כך יפה אתה בעיני

ואז תשאל אם אני רוצה לטייל במרחבים

ואני אומר לך שבטח אבל רק עוד כמה רגעים

כי אנחנו עדיין בתחתונים

וניכנס לבפנים

ונצמד לקירות בלפיתת אוהבים.

וכל הזמן הזה יחכו בחצר 

 זוג גבסוסים מוכספים

עליהם נרכב לזריחות במקום לשקיעות

כי גבסוסים הן לא חיות רגילות

יש אותן רק באגדות.

רק באגדות.

לפעמים כשהגוף מפשיר ומתחמם אחרי קור גדול, פתאום הוא נרעד רעידה גדולה לאורך כל עמוד השדרה. כאילו נזכר ברגעים הקפואים שחלפו. אותו דבר קרה לחורף כאן. השמש כבר ניצחה והפריחה והבטיחה ופתאום החורף התנער מרבצו ברעידה גדולה. כנראה אחרונה. מחר היום הרשמי האחרון לעונת הגלישה שבעצם כבר גוועה. ערימות חדשות של שלג נערמו בלילה על ההרים ואני בבוקר שמטתי הכל ועניתי לקריאה . הרגשתי כמו פרידה מאהוב של עונה. כזה שאף פעם לא יהיה באמת שלי אבל תמיד יסכים להיות גם איתי. לא יכולתי לייחל לשירת ברבור יותר לבנה  ולגלישה יותר מדהימה. ככה סופים צריכים להיראות.

על המדרונות שרתי כל הזמן את אותן שתי שורות שלא עוזבות. כי גם אני רציתי לחשוב על משהו טוב.  משהו שיביא אותו קרוב.

(סי היימן, עולם תעשייתי)