בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

קצת נעלמתי. אין לי מושג לאן. אם מישהו מוצא אותי הוא מתבקש להחזיר אותי לעצמי ואם אפשר באותה הזדמנות גם לאסוף את כל המילים שהתפזרו לי כמו תפוזים מסל קרוע. הן בטח מתגלגלות אי שם לצידי. הן חסרות לי.

קשה לי המחשבה שכל הגברים בחיי נעלמו, נסעו, או יצאו לחופשה. היתכן שהמילולי הופכת שקופה ושקטה כשאין גברים בסביבתה? האם רק הגברים שבחיי משמשים לי להשראה? נאאאאאאא.

אני יודעת איפה אני. מתעברת חזרה בבטן אימי.

שלשום, כשנשענו על המכונית אחרי שיצאנו מהפאב רציתי לומר לג'וני שלושה דברים. אחד שאם הוא הולך למחרת לזיין את ג'ולי שלא ישכח לשים קנדום. השני שיחזיק לי אצבעות שבוע הבא ביום ראשון והשלישי שידע שהוא יחסר לי כשהוא בחופשה. אבל שכחתי. ככה זה כשאני קצת שיכורה. הכל בא לי בדיליי ונזכרתי בזה רק בדרך הביתה. במקום זה רק התחבקנו חיבוק של חברים ונסענו. הוא חתיכת מוזר הג'וני הזה.

היה איזה שלב שהסתכלנו על שולחן אחד. ישבה שם בלונדינית ולידה שני בחורים ובצד השני של השולחן עוד שלושה בחורים. טרף אחד ושישה ציידים. אנחנו עמדנו בחוץ והם ישבו בפנים. אמרתי לו, "תראה, היא משחקת בשער, מישהו הולך להיות בר מזל הערב". אני הימרתי על הבחור שישב מולה אבל רחוק ממנה. סתם, ככה היה נראה לי, שהוא מתאים בשבילה.

לא עברה דקה והבחור שהמרתי עליו החליף מקום עם החבר שלו ובא לשבת ממש מולה. מסכן השער שלה. אם קודם היא ליטפה לעצמה אותו בעדינות באותו שלב היא כבר התעללה בו עד סכנת תלישה. עם מוזר זה בנות. אבל לפעמים אנחנו כל כך צפויות.

היום בהפסקה בעבודה יצאתי לחניה להסניף קצת שמש. מצאתי שם את מרי המיואשת. מרי שאף פעם אין לי מושג איך להתחיל בכלל להסביר לה איך מבדילים בין סקס לאהבה. היא קוראת בחורים כמו שאני קוראת מפה. (הפוך). היא כזו ילדה אבודה. פתאום עברה שם גם שילה ונעצרה. ואז הגיע דן הכושי עם האוטו הענק והמוזיקה החזקה והתחלתי לנענע בריקודים. ככה, כל זה באמצע היום באמצע החניה. לפעמים, נחמד לי עד הזוי לי שם בעבודה.

אבל בתכלס אני שקועה ותקועה בתוך חרא. באופן מילולי. השירותים סתומים ואין מושיע. איפה איפה הוא הגבר שלי. מבחינתי זה תמיד היה אפילו יותר מלגיטימי שאחד מאיתנו יעשה טיולי אופניים, רפטינג וג'יפים בהרים של ארץ רחוקה והשני יטפל בחרא ובסתימה, אבל הפוך! הפוך! מישהו התבלבל כאן בליהוק ההצגה.

עד כאן קיטורי המילולי שמתרגלת חיים באלכסון לתקופה קצובה.

אני מחנה את האוטו ברווח שנותר בשבילי ליד השביל. העיר, הבית, האנשים, כולם כבר ישנים. רק הבגדים שעלי בוערים, רוחשים כמו עדת נשלים שרוצה להעזב. אני צועדת אל הדלת החומה ופותחת אותה. לא טורחת להגיע לאחד החדרים, נעצרת בכיסא שמול הכניסה. מקלפת ומורידה. הכל בערימה. עירומה ויחפה מהריצפה הקרה אל המקלחת החמה. אחר כך מזדחלת אל תוך המיטה. נצמדת כמו עלוקה. שואבת חום, מפנימה נשימות עמוקות וישנות. שולחת יד לאיבר חם ורך מכורבל כמו גור דובים שנשאר לשמור על קן הביצים. אני לוחשת לו באוזן מילים, שואלת אם אפשר להגדיל לו בשקל תשעים. הוא ממלמל משהו על מחירים זולים אבל אני כבר לא עונה. עוד בגן מלמדים שבפה מלא- לא מדברים.

ואז מתרחש קסם הבריאה. הקסם הזה ששמור לגברים. כמו מכונית מירוץ משובחת מאיצים מאפס למאה בשברירים של שניות. גורי דובים הופכים אריות, נשימות עמוקות לנשימות קצובות, גוף ישן מתעורר לחיים, מצמיח ידיים ואינסטינקטים פועמים.

אני נרגעת. אני מתרפה. רק עכשיו גם אני יכולה, כמו שאר העולם, להיות ישנה.

נשבענו אמונים בפרטים הקטנים והנה אני חייבת לעדכן אותך בכל אותם הפירורים שנשמטו אל הריצפה בשיחה האחרונה.

אז היום נסעתי לסופר הגדול הרחוק. פעם ראשונה בחצי שנה בלעדיך. ארזתי לבד בקופה את שני התיקים הכחולים הגדולים ואני חושבת שהייתי די יעילה. כמובן שלא סגרתי אותם. בתור מחאה. זו הרי היה התפקיד ההתעקשותי שלך. אז מה אם שכחתי פריט אחד בקופה, אה ושקית העדשים שהתפזרה על הריצפה. טוב נו, וגם הלחם שהגיע הביתה במצב של פיתה דקה. ככה זה בלי אתה.

אתמול בהפסקה, בפעם הראשונה ישבתי עם ג'וני לקפה בבית הקפה שממול. ההוא שהיה שלי ושלך. ועברה שם בחורה. ועוד אחת. ופתאום בכלל לא הסתכלנו לה על התחת, זאת אומרת אני הסתכלתי כבר מתוך הרגל, ולא אמרנו מה ואיפה אפשר לעשות לה, רק אני חשבתי על זה בלב וזה היה לי מוזר. זה היה לי אחר, כמעט חסר.

שמיכת הפוך שהחזרת לי עדיין באוטו מאחור. מתגלגלת מצד לצד כמו גלגל קוצני במדבר סחוף רוחות בכל פעם שאני עושה את מסלול ראלי הפרעונים שלנו. ובכלל סתמו כמעט את כל הבורות. לא בא לי לקחת אותה הביתה ואין לי אפילו הסבר. היד פשוט לא נשלחת לאחור.

עץ השזיף בגינה, זה שליד הנדנדה כבר פורח בלבן. בניין כפיסי העץ שבונים מאחור מעבר לגדר כבר הגיע לקומה השנייה. ממש בגובה חלון המטבח. עכשיו כשאני רוקדת מעל סיר הברוקולי לצלילי השירים הנחותים שאני מוצאת ביוטיוב זה לגמרי מרגיש כמו הופעה עם קהל.

במקרה שזה הטריד אותך אז המברג הצהוב עדיין תקוע בניאגרה אחרי ששברת את הידית. אין כזו להשיג. צריך להחליף את כל הפאקינג ניאגרה. (אני נקרעת מצחוק כשאני כותבת את זה). זהו, זה למחלקת מצפונך למקרה שהוא היה נקי מדי.

אה ולא שכחתי לקנות אפילו חרדל צהוב חדש כמו ההוא שאתה אוהב למרות שעכשיו אין מי שינענע את הבקבוק בפראות כשאני פוחדת שתכף תהייה שליכטה של צהוב על התיקרה.

אתמול, ז'אן קלוד, ההוא של הספרים שאוסף ג'אנק ובקבוקים בא לעבודה לתת לי "שמונה מפתחות לאושר". דף פשוט מצולם בשחור ולבן ועם העט שלי הוא הוסיף חתימה והקדשה. אני לא צריכה לספר לך מי עשה מזה מטעמים ואיך רציתי להראות את זה לך.

בכל פעם שאני מוציאה את הפלאפון לחייג יוצאות לי קודם כל הספרות של המספר שלך.

אז כן. אני עדיין מדי פעם חושבת על דברים או מסתובבת במקומות מסויימים והעיניים שלי מתמלאות בדמעות. אבל חשבתי היום על איך אני בסך הכל בסדר. וגם אתה. לגמרי. ואני חושבת שאנחנו צריכים להיות צמד קרפדות גאות. אני חושבת שחצינו את כל הכבישים הסואנים בדיוק במקומות הנכונים והצלחנו לרוץ יפה בין המכוניות הדוהרות .

במשך שנתיים, מאז המעבר לארץ הזו,  אורן ואני היינו חברים מאוד מאוד טובים. כתבתי כאן פעם מזמן על איך זה פתאום התאדה. על כמה הייתי עצובה. אני זוכרת במיוחד בוקר אחד שבו תכננו טיול אופניים מדהים. נפגשנו לקפה של שחרית לפני יציאה. ראיתי מייד שמשהו לא בסדר אצלו על הפנים. שאלתי מה קרה. הוא אמר שהאשה שהיא שלו פתאום היתה מאוד לא מרוצה. אני זוכרת שנבהלתי מזה. עמדתי על זה שיחזור הביתה. שזה בכלל לא שווה את זה ככה. שאין לי בעיה להמשיך לבד. הוא הקשיב וכך גם עשה. זה לא היה עוד לגמרי הסוף אבל זו לגמרי היתה ההתחלה של הסוף. הרבה הרבה חודשים עברו מאז. חודשים שבהם הוא והיא עברו המון. לא רק דברים טובים. החיים הקשו עליהם בהמון עליות וירידות ובעיות אישיות שהשפיעו על כל התחומים. אבל אני לא הייתי חלק מזה. לא בשבילו ולא בשבילה. ניזונתי מפי השמועה.

היום בערב היא פתאום הופיעה אצלי בעבודה. למרות שבקושי היה לי זמן לנשום שם, בין לבין היא עמדה ודיברה. סיפרה לי דברים אישיים בגילוי ובכנות מדהימה. רציתי לחבק אותה, אבל אני כל כך גרועה. לא ממש ידעתי לאן זה מוביל. אבל בסוף היא אמרה או יותר נכון ביקשה. היא אמרה שהיא יודעת שהתקופה ההיא שהייתי איתו בקשר היתה אחת הרגועות והמאושרות שידע מאז שהם כאן. שבאמת הייתי לו חברה, שזה עשה לו טוב. היא לא רוצה שידע שהיא דיברה איתי. היא רק מבקשת שאנסה שוב. לשחזר. לחזור לתת לו אוזן קשבת, להיות שם בשבילו, כי יש דברים שהיא לבד כבר לא יכולה. אני כל כך מעריכה אותה על הנכונות הזו ועל הניסיון. לעשות את הכל בשביל שיהיה לו קצת יותר טוב גם אם בעיניה , לפחות אז, זה לא נראה נפלא. אני חושבת שככה נראית באמת אהבה.

ואני, אני אנסה. אני באמת אנסה. גם כי היא ביקשה עזרה. אבל לא רק. גם לי הוא היה חבר של באמת. ואני תמיד לוקחת מאנשים לא פחות ממה שאני נותנת. ככה לפחות אני מרגישה. לכן אין בזה שום הקרבה.

אמרתי לה שרק דבר אחד אני לא מוכנה, וזה להיות סוכן כפול. לא אכפת לי מה הוא יספר ואם הוא יספר ואם הוא יפתח. בשום מקרה אני לא אבוא אליה לדבר על זה. זה היה מיותר, גם מבחינתה זו בכלל לא הדרישה וההבנה בינינו היא שלמה.

הלוואי ואצליח. בשבילו, בשבילי, בשבילה.