בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

בתחילת חודש אפריל אחרי חופשה נדרשת במקסיקו ושיזוף עצמות מסיבי בויטמין די , אחרי תנומת סתיו-חורף ארוכה הרגשתי שפתאום חזר לי הרצון להזיז את התחת. פתאום אחרי שלא נרשמתי לשום מירוץ והכרזתי על חופשה בלתי מוגבלת ממירוצים התעוררתי והחלטתי שאני אולי נרשמת בכל זאת לחצי איש הברזל שאני עושה כבר כמה שנים ברציפות. 

הבעיה- זה מירוץ מוקדם לעונה מתרחש בסוף מאי ויש לי רק חודשיים להתאמן. ולא, חודשיים זה לא מספיק. המינימום הוא ארבעה חמישה חודשים וגם זה עם בסיס של כושר. המצב עובר לתחילת המבצע היה שלא רכבתי ולא שחיתי עשרה חודשים מאז המירוץ הקודם ורק שמרתי על גחלת קטנה ומאוד לא מרשימה של ריצה.

גייסתי לעזרה את מיטב המוחות, שאלתי את האיש "נראה לך שאספיק?" "כן" מלמל וחזר לבהות במחשב.

שאלתי את הבת הגדולה "נראה לך שאני אוכל?" "בטח" ענתה, "אני מאוד אוהבת את המלון שם"   

"מה את אומרת?" שאלתי את הצעירה, "לא אמא, את תפצעי את עצמך" סוף סוף אחת רצינית.

חוץ מזה חלמתי באיזה לילה שאני הולכת לבריכה פוגשת את א' וק' חברות ותיקות לאימוני איש ברזל ושואלת גם אותן. שתיהן אומרות לי "לא, לא תספיקי."  מאוד נעלבתי מהחלום הזה. לא בגלל שהן אמרו לי "לא" זה דווקא הגיוני, אבל מה זה החרטא של החלום הלא מתוחכם הזה? איפה סמלים, דמויות מתחלפות, נחשים, הפוך על הפוך?  ממש בושה של תת מודע.

החלטתי לא להרשם, להתחיל באימונים לראות איך הולך ולהחליט בחצי הדרך.

גייסתי לטובת  האימונים את  חידושי הטכנולוגיה ורכשתי במיטב כספי בדולר סטור לוח שנה עם תמונות של חתולים, תליתי על המקרר והחלטתי שכל יום בחודש אפריל ארשום מה עשיתי וכל עוד שישה ימים בשבוע משהו כתוב בעט  אני לא אדרוש יותר מעצמי. וכך יצא לדרך מבצע בבעלאך.

למה בבעלאך? כי אחרי שהלכתי פעם ראשונה למסלול לעשות אימון מהירות של ריצה והוא שאל אותי איך היה אמרתי לו שהרגשתי כמו בבעלאך שמנסה להתגלגל בעליה. אחרי עשרה חודשים של ירידה בבת אחת ממקסימום אימונים, מכושר של ריצות אולטרא  למינימום אימונים קרה הבלתי נמנע ואני צריכה לסחוב שלושה קילו נוספים למסיבה. ותאמינו לי יצאתי בזול בזכות הטבעונות והבריאות. אני מכירה אנשים שעשו כזו הפסקה והיו צריכים ללכת עם תג שם על הבגד  אחר כך כי אי אפשר היה לזהות אותם.

אז עבר חודש. חצי הדרך. שישה ימים בשבוע כתובים דברים על הלוח שנה. אז אזרתי אומץ ונרשמתי. זה לא עניין רק של אומץ זה גם עניין של כסף ההרשמה למירוץ יקרה, המלון לכולנו שצריך להזמין מראש, כלום לא ניתן לביטול. אז עכשיו לבבעלאך אין ברירה.

אני מהלכת על ביצים. איך לא לעשות פחות מדי כדי להצליח לעשות מירוץ שהוא בכל זאת קשה וארוך אבל גם איך לא לעשות יותר מדי ולנסות לדחוס חודשים ארוכים בחודשיים קצרים. אני מנסה לגייס את כל הניסיון שיש לי כדי להוציא מזה משהו הגיוני. כשאני מרגישה שאני מבולבלת אני הולכת ליוגה. שם תמיד יש מזרן מחבק לנחות עליו. יש ימים שאני בטוחה שיהיה בסדר, יש ימים שפחות כי הנסיון הוא חרב פיפיות אני יודעת בדיוק איפה אני לעומת איפה אני אמורה להיות.

אבל מה? אני נהנית. אני נהנית להיות שם שוב בחוץ ולהרגיש  את הרוח ואת הגשם ואת השמש, אני נהנית להיות שוב בתנועה לחוש את השרירים מתחת לעור לשמוע את הנשימה ולהזכר למה אני אוהבת את זה כל כך. אני נהנית לאתגר את עצמי מחדש ולהפקיר את עצמי בסופו של יום לעייפות הטובה, המתגמלת, הבונה. לא ההיא הרעה. הימים האלו הם ימים טובים. עוד חודש, במאי יש חתול חדש בלוח השנה. שישה ימים כתובים יום מנוחה וחוזר חלילה. ויהיה בסדר. אני כמעט בטוחה.

"התערוכה הזו היא בעצם זעקה למי שלא יכולה לזעוק בעצמה, זו שאין לה פתחון פה, כי מתחת לנשים יהודיות יש קסטה נמוכה יותר וזה נשים גיורות. ואתה אישה מתגירת לא יכולה להגיד לא כשדורשים ממנה להכנס למים בחלוק סבתא פרחוני, מול עיניהם הבוחנות של שלושה גברים"

הציטוט הזה לקוח מהכתבה הזו שקראתי עכשיו והפכה לי את הבטן. זרקה אותי לאחור והעלתה מתהום הנשייה את אחד הרגעים המשפילים ביותר שחוויתי בחיי. כאילו פתאום הצטרפו המון אחיות לתחושה, כאילו משהו שהיה אישי קיבל קול, כאילו מישהו מדבר מתוכי.

הרגע ההוא שנדמה שהמילה "מעמד" יפה מדי בשבילו ושאני אפילו לא זוכרת אם כתבתי עליו כאן או לא, הוא רגע שהתחושה הכל כך משפילה שבו צרובה בתוכי לעד. המקווה נמוך ושלושה דיינים עומדים ממש מעלי ומביטים עלי מלמעלה למטה. אני טובלת מספר פעמים עד מעל הראש וכל מה שאני חושבת הוא איך למנוע מהחלוק הזה שהיה גדול ממידותי לצוף מעלי ולהותיר אותי עוד יותר חשופה לעיניהם. בעודי עומדת ככה במים רטובה לרגליהם, הם צולבים אותי בשאלות בנימה מאוד תוקפנית. האם אני מבינה מה אני עושה, האם אני מבינה את המשמעות של להיות יהודיה, האם אני מוכנה למה שאני מקבלת על עצמי. ואני עומדת שם כמו שיפחה רטובה מנסה לענות ועוד יותר מנסה להחניק את הדמעות. אין ברגע זה, שמסיים תהליך ארוך של גיור, שום יופי, שום כבוד, שום חגיגיות או התרגשות ושום תחושת אלוהות או טהרות. זהו רגע של השפלה ושל פחד. פחד שלא להגיד שום דבר לא נכון, לא לעשות שום תנועה מיותרת כדי שכל השנתיים שקדמו והובילו לסוף התהליך לא ירדו לטמיון.

פחד והשפלה. ברוכה הבאה ליהדות.

אני שמחה שזה צף בתערוכה. שזה צף למודעות. אולי, אולי, ולו רק בפינה הקטנה הזו של הדת יש תקווה לשינוי.

עכשיו אביב.

לפעמים אני מנסה למצוא שם למה שעבר עלי במשך חודשים כל כך  ארוכים. אני לא מצליחה. אני לא בן אדם של תהומות. אני לא אומרת את זה בקלות דעת או לוקחת את זה כמובן מאליו אני אומרת את זה בהכרת תודה. לכן, דיכאון לא תהא מילה מתאימה. אולי מרוקנת זו המילה. ואולי לא צריך בכלל מילה. אולי מספיקה התחושה. התחושה הזו של אנרגיות נמוכות, של חוסר רצון לעשות את הדברים שכל כך אהבתי לעשות והסבו לי כל כך הרבה הנאה. חוסר רצון  כמעט עד כדי בחילה. זה קצת בלבל אותי כי לא ממש ידעתי ועדיין איני יודעת במה אני נלחמת. כשיש פציעת ספורט, זה יכול להוציא מהדעת אבל יש כתובת, יש משהו פחות או יותר ספציפי ומוגדר שעומדים מולו. אבל כשזה ערבוב של הגוף הנשמה והנפש זה הרבה יותר חמקמק ובשבילי גם מבלבל.  אני חושבת שבאינסטינקט פנימי ידעתי שאין לי כאן במה "להלחם", יש לי רק לחכות בסבלנות ולקבל.

המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי, גם היא מתוך איזה דחף פנימי היתה החזרה ליוגה. אז נכון, יוגה זה טרנדי. זה משהו שעבר הרבה מודרניזציה, משהו שמוקף בסטודיואים פלצניים, ליין שלם של בגדים מפונפנים, סטייל של קעקעים ושמות רוחניים, מגאזינים עם אנשים יפים בפוזות מרעישות על צוקים גבוהים והאשראם הזה, והגורו ההוא וכל מה שתרצו. אבל אם יש כח ורצון לפלס את הדרך ולהתעלם מכל הבאז הזה, הדבר האמיתי, הפשוט והמקורי עדיין מונח שם לכל מי שמעוניין. במשך חודשים ארוכים אני מתייצבת כמעט יום יום בבגדים הכי סמרטוטיים שלי עם המזרון  הסגול הבלוי שלי שיש לי כבר 12 שנה וכפות ידי ורגלי מוטבעות בו ועושה שיעורים בעיניים עצומות בלי שום קשר למה שמסביבי. מסע פנימי. כמובן שצריך גם מזל ליפול על המורה הנכון והיה לי המזל הזה.  היוגה הזו לא קשורה לתנועות או לגמישות או ללהצליח לעשות פוזות כאלו או אחרות או בכלל להגיע לאנשהוא. בשבילי זה היה פשוט בשביל להיות. להזכר שוב במקור, בבסיס, בכאן ובעכשיו, בנשימה, במעגליות. להגיע שוב למקום הזה שבו לא מחולקים לשני גושים נפרדים אחד של גוף שכולו מתוח ומכווץ ממתחים והשני הוא מח שנע במהירות של 100ק"מ בדקה. להגיע לחיבור הזה בין שניהם להרמוניה הזו שבה המח נרגע ורק אחריו הגוף נרפה והם אחד. ה "zone " הזה שאפשר למצוא אותו גם למשל בריצה. זה מקום של קסם. קסם שבהעדר יכולת ורצון לעשות ספורט אחר הייתי מאוד צריכה. אני חושבת שלמשל חלק גדול מתהליך האבל שלי על "היא" עברתי על המזרן המהוה הזה. הגוף שלנו, פיזית צובר ואוצר ומתכווץ סביב כל כך הרבה דברים.

יש משהו שמאוד מדבר אלי ביוגה בניגוד הזה של בין מאמץ לרוגע, בנקודת החיבור שלכאורה נדמית כמנוגדת שמשחררת דברים. מצד אחד משקיעים מאמץ אבל מצד שני לומדים להרגע לתוך המאמץ, לא להתנגד לו, לבחון אותו  ואת הגבולות של הגוף מתוך סקרנות במקום שאפתנות , לבחון ולקבל בלי ישר להדביק לזה את התגובה האוטומטית של המח, ואז מתרחש הקסם הזה שהגוף מפסיק להתנגד ומוליך אותך למקומות לגמרי חדשים. כמו על המזרן כך גם בחיים. 

עכשיו אביב. בחוץ פריחה. ורודה וסגולה. סוף סוף אחרי חודשים ארוכים יש אביב גם בפנים. האנרגיה המוכרת והישנה חוזרת לאיטה. החשק לצאת ולעשות עוד דברים חוזר. זה מבעבע לאט לא מתפרץ בבת אחת אבל זה לגמרי שם. הסבלנות השתלמה. 

עכשיו אביב.

היום יומולדת. אני מקווה שגם בשבילי זה זמן לפריחה.