
בתחילת חודש אפריל אחרי חופשה נדרשת במקסיקו ושיזוף עצמות מסיבי בויטמין די , אחרי תנומת סתיו-חורף ארוכה הרגשתי שפתאום חזר לי הרצון להזיז את התחת. פתאום אחרי שלא נרשמתי לשום מירוץ והכרזתי על חופשה בלתי מוגבלת ממירוצים התעוררתי והחלטתי שאני אולי נרשמת בכל זאת לחצי איש הברזל שאני עושה כבר כמה שנים ברציפות.
הבעיה- זה מירוץ מוקדם לעונה מתרחש בסוף מאי ויש לי רק חודשיים להתאמן. ולא, חודשיים זה לא מספיק. המינימום הוא ארבעה חמישה חודשים וגם זה עם בסיס של כושר. המצב עובר לתחילת המבצע היה שלא רכבתי ולא שחיתי עשרה חודשים מאז המירוץ הקודם ורק שמרתי על גחלת קטנה ומאוד לא מרשימה של ריצה.
גייסתי לעזרה את מיטב המוחות, שאלתי את האיש "נראה לך שאספיק?" "כן" מלמל וחזר לבהות במחשב.
שאלתי את הבת הגדולה "נראה לך שאני אוכל?" "בטח" ענתה, "אני מאוד אוהבת את המלון שם"
"מה את אומרת?" שאלתי את הצעירה, "לא אמא, את תפצעי את עצמך" סוף סוף אחת רצינית.
חוץ מזה חלמתי באיזה לילה שאני הולכת לבריכה פוגשת את א' וק' חברות ותיקות לאימוני איש ברזל ושואלת גם אותן. שתיהן אומרות לי "לא, לא תספיקי." מאוד נעלבתי מהחלום הזה. לא בגלל שהן אמרו לי "לא" זה דווקא הגיוני, אבל מה זה החרטא של החלום הלא מתוחכם הזה? איפה סמלים, דמויות מתחלפות, נחשים, הפוך על הפוך? ממש בושה של תת מודע.
החלטתי לא להרשם, להתחיל באימונים לראות איך הולך ולהחליט בחצי הדרך.
גייסתי לטובת האימונים את חידושי הטכנולוגיה ורכשתי במיטב כספי בדולר סטור לוח שנה עם תמונות של חתולים, תליתי על המקרר והחלטתי שכל יום בחודש אפריל ארשום מה עשיתי וכל עוד שישה ימים בשבוע משהו כתוב בעט אני לא אדרוש יותר מעצמי. וכך יצא לדרך מבצע בבעלאך.
למה בבעלאך? כי אחרי שהלכתי פעם ראשונה למסלול לעשות אימון מהירות של ריצה והוא שאל אותי איך היה אמרתי לו שהרגשתי כמו בבעלאך שמנסה להתגלגל בעליה. אחרי עשרה חודשים של ירידה בבת אחת ממקסימום אימונים, מכושר של ריצות אולטרא למינימום אימונים קרה הבלתי נמנע ואני צריכה לסחוב שלושה קילו נוספים למסיבה. ותאמינו לי יצאתי בזול בזכות הטבעונות והבריאות. אני מכירה אנשים שעשו כזו הפסקה והיו צריכים ללכת עם תג שם על הבגד אחר כך כי אי אפשר היה לזהות אותם.
אז עבר חודש. חצי הדרך. שישה ימים בשבוע כתובים דברים על הלוח שנה. אז אזרתי אומץ ונרשמתי. זה לא עניין רק של אומץ זה גם עניין של כסף ההרשמה למירוץ יקרה, המלון לכולנו שצריך להזמין מראש, כלום לא ניתן לביטול. אז עכשיו לבבעלאך אין ברירה.
אני מהלכת על ביצים. איך לא לעשות פחות מדי כדי להצליח לעשות מירוץ שהוא בכל זאת קשה וארוך אבל גם איך לא לעשות יותר מדי ולנסות לדחוס חודשים ארוכים בחודשיים קצרים. אני מנסה לגייס את כל הניסיון שיש לי כדי להוציא מזה משהו הגיוני. כשאני מרגישה שאני מבולבלת אני הולכת ליוגה. שם תמיד יש מזרן מחבק לנחות עליו. יש ימים שאני בטוחה שיהיה בסדר, יש ימים שפחות כי הנסיון הוא חרב פיפיות אני יודעת בדיוק איפה אני לעומת איפה אני אמורה להיות.
אבל מה? אני נהנית. אני נהנית להיות שם שוב בחוץ ולהרגיש את הרוח ואת הגשם ואת השמש, אני נהנית להיות שוב בתנועה לחוש את השרירים מתחת לעור לשמוע את הנשימה ולהזכר למה אני אוהבת את זה כל כך. אני נהנית לאתגר את עצמי מחדש ולהפקיר את עצמי בסופו של יום לעייפות הטובה, המתגמלת, הבונה. לא ההיא הרעה. הימים האלו הם ימים טובים. עוד חודש, במאי יש חתול חדש בלוח השנה. שישה ימים כתובים יום מנוחה וחוזר חלילה. ויהיה בסדר. אני כמעט בטוחה.