בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

כפר קטן בקצה אנגליה. ביציאה גשר, בסופו פשפש קטן מוביל לשביל צר. אני פותחת ורצה במורד השביל. באופק רק גבעות ירוקות ופסטורליה מנוקדת בלבן. דקות ארוכות לתוך הריצה והנקודות הלבנות קורמות עור גידים וצמר כבשים. בהמוניהן הן חוסמות את השביל. חשבתי שאני ארוץ לתוכן והן יזוזו לצדדים. טעות. הן התחילו לברוח ממני בבהלה. עדר לבן של מהומת אלוהים. אני רצה והן שועטות לפני. הרגשתי כמו כלב מאסף. כך זה נמשך כמעט כל הריצה עד הכניסה לכפר שם הן נעצרו מחמת השער. פחדתי שאואשם בגניבת בקר.

למדתי- כבשה, לא חיה מאוד חכמה.

יער גדול בקצה הרחוב. מסלול קבוע יש לי בו לריצה שלא אלך לאיבוד. הוא גדול היער הזה. השעה מוקדמת ואני לבד. מרגישה בודאות שאין מאחורי ורואה בבירור שאין מלפני. לפתע פתאום ציפורניים ננעצות בראשי מאחור ומושכות חזק בשער. לא ידעתי, באמת שלא היה לי מושג, שאני מסוגלת לשחרר כזו עוצמה של צעקה או נכון יותר צרחה של אימה. האחיזה מרפה ואז אני רואה אותו. ינשוף. עף מהראש שלי ומתישב על ענף. הסדרתי דופק המשכתי ריצה קצת המומה.

למדתי- ביער הזה לא חשוב כמה חזק אצעק זה ישאר ביני לבין עצמי.

הרי הרוקי. מחנה קמפינג מוקף בגדר חשמלית מפני החיות הגדולות. מי שרוצה מוצא. אני רוצה אז אני מוצאת את השער שקבוע בגדר, משם מגיעים לשביל נהדר בין יער לנהר. (זה לא אסור, זה מותר, זה רק על אחריותך). לקראת סוף הריצה אני שומעת רעש חזק של שבירת ענפים משמאלי. המח כבר יודע שבריר שניה לפני שהעיניים רואות. הוא שעיר, הוא חום, הוא גדול והוא מאווווווווד קרוב. מביט בי בעיניים לא פחות מבוהלות. כל נהלי הדובים שקראתי פורחים מזכרוני בציוצים מבוהלים. גם הצבע שלו מבלבל אותי. אין נוהל גריזלי כנוהל דב שחור ויש דב שחור שהוא חום. למזלי הוא מתעשת ראשון מעיף בי מבט אחרון, מסתובב ונעלם. שיא אישי חדש נקבע מאותו רגע עד שנכנסתי שוב לשער. "היה לו תג מוצמד לאוזן?" שאל האיש של היער כשדיווחתי כנדרש.

"בטח, כשליטפתי אותו מאחורי האוזן הרגשתי" עניתי

למדתי- הומור ישראלי בקנדה- לא עובר טוב.

עיר גדולה בארץ קטנה. ביקור מולדת. שעת בוקר מוקדמת. בוגרשוב, רצה לכיוון הים. הרחוב מתחיל להתעורר ובחלק מפתחי החנויות כבר יושבות חיות משונות מחזיקות כוסות מהבילות. "הי מותק לאן את רצה? מוקדם." לוחש לי אחד, "בואי שבי רגע, מה קרה?" אומר השני. "הלו את, לאן ?" מזנב השלישי.

הם לא ברחו כמו הכבשים, הם לא תקפו כמו הינשוף, הם לא איימו כמו הדב. הם פשוט היו.

למדתי- לפעמים אין כמו בבית.

כבר שבועיים ימים שאני חולה. כבר שבועיים ימים שלא בא לפי אימון כהלכה. כבר שבועיים ימים שמתגנבת אלי חרדה. פתאום אני מבינה שזה מוציא ממני סוג של סרט נע, חיים שכאלו. וכאן יבוא ציטוט שאמרו אחרים וטובים לפני:

"הו האימה".

פגשתי את רלף בחניה למטה. הוא חייך את החיוך הנפלא שלו. בלי שום מילה נוספת הוריד אותי למטה למציצה.

הוא גמר די מהר. אחר כך עלינו אלי לדירה. התריסים במרפסת היו פתוחים והשמש שטפה את הרצפה. ישבנו ליד כוננית העץ הארוכה והוא שלף אלבום תמונות מהמדף. דפדף עד שהגיע לתמונה נוזלית שלי שצולמה מתחת למים. "אפשר לקחת אותה?" הוא שאל. "בטח" אמרתי "למה יש לך בבית אוסף תמונות של זונות?"

"לא, מה פתאום" הוא אמר "אני פשוט רוצה תמונה שלך אצלי" והמבט שלו היה חם כנה ואוהד.

זה יפה שאני  מפרגנת לעצמי יחס חם ואוהד בחלומות שלי.

בדיקת מציאות:

את רלף לא ראיתי כבר למעלה מחודש.

אין לי מושג כמה מהר הוא גומר.

אני לא זונה.

וכן, יש לו חיוך נפלא.

אף פעם קודם לא ראיתי את קים ככה. כל השבוע שעבר היא היתה אישה שהולכת על הקצה. אני כבר מכירה אותה מספיק כדי לדעת שגם על הקצה היא לא תיפול. יש לה שיווי משקל טוב, אלגנטי. שני שעבר בבוקר אנחנו יושבות לקפה. בחוץ הקיץ לא מרגיש טוב, הפנים שלו אפורות והוא לא מפסיק להקיא גשם. בפנים גם היא לא מרגישה טוב. הפנים שלה לבנות ומתחת לברק בעיניים רואים שגם שם ירד גשם. הוא מרגיז אותה. האקס שלה. נמאס לה. נמאס לה ככה שהיא אמרה לו שהיא מצידה עוזבת הכל ועוברת מכאן. "הכל" אצלה כולל גם שתי ילדות.

"אבל ממה נמאס לך" אני שואלת אותה "ממנו? מהילדות? מהחיים?" "ממנו, מהילדות, מהחיים" היא חוזרת אחרי כהד.

למחרת היא טסה לנסיעת עבודה. "אני חוזרת חמישי באחת בצהריים" היא אומרת לי.

יום חמישי בארבע אחר הצהריים מתקשר אלי האקס שלה. "היא לא הופיעה לבית הספר לאסוף את הילדות" הוא אומר לי. "מתי היא חוזרת" הוא מנסה לתאם פרטים. אמרתי לו שהיתה אמורה לחזור היום בצהריים. בעשר בלילה אנחנו שוב מדברים, היא לא הופיעה ולא התקשרה. לקראת חצות משיגים אותה. היא האריכה ביום, הודיעה במייל. "מה לא הגיע?" לא, לא הגיע. מסריח אבל לי לא אכפת. העיקר שבסדר. אני מכירה אותה, יודעת שלא תיפול. אבל זה לא מנע ממני כמה שעות של מועקה על גבול החרדה.

בלי שום קשר ממש באותו יום אחרי שנפרדתי ממנה ירדתי לים. פתאום הכל הסתובב לי ויחד עם הקיץ ואיתה גם אני הרגשתי רע. מאז זה לא עבר ולא נגמר. משהו לא טוב, משהו מוזר. מחר בדיקות. אני לא טובה בלהיות חולה.

רוצה החוצה מזה.