בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אבל היא עדיין לא גורמת לי לשתוק.

בשבילי סופהשבוע הזה היה דומה למצב שבו נניח במשך שנים מעריצים איזה סופר או איזו אישיות דגולה ופתאום פוגשים אותם פנים אל פנים. רק שהפעם במקום עם אנשים זה היה לי עם דרכים. הבטן התהפכה לי. לפעמים אני מתרגשת לפני שיא של אימונים יותר מאשר במירוצים. ביום שישי בצהריים כבר הייתי ארוזה, העמסתי הכל על האוטו והתחלתי בנסיעה. לא עשיתי שום עצירות ובכל זאת לקח לי כמעט שבע שעות.

כשהגעתי למלון הייתי בשוק מהחדר שהזמנתי לעצמי. חלון מלא באגם ענק שמביט בו מבחוץ, מיטה שרק להביט בה מעביר רטט של התרגשות, שני מסכי טלווזיה ענקיים, אח, מטבח, שירותים ואמבטיה מפוארים. אני לא רגילה. אני רגילה למלונות אוהל אלפי כוכבים. אז סידרתי יפה את האופניים בין האח לבין ספת העור משתדלת לא להשאיר שחור, ואת ארגז הציודים במטבח ליד הכיור. אחר כך התקלחתי עם כל הסבונים הקטנים והבקבוקים הזעירים והתחפרתי בין השמיכות. למרות שהבטן עדיין רחשה וגם היה לי קצת לבד, ישנתי נפלא.

בבוקר הגעתי למקום המפגש בעיר הסמוכה כדי להתחיל את אימון הרכיבה. עכשיו איך אני אסביר לכם. המסלול הזה, שהוא המסלול עצמו של של תחרות איש הברזל, כל כך הרבה שמעתי עליו. על המישורים, על הנופים, על העליות, על הירידות, על המעברים בהרים ועל הנהרות. סיפורים של אכזבות, של קשיים, של שמחות, של התמודדויות. כל המסלול הזה מלא בשמות אקזוטיים שמעיפים את הדמיון שלי כמו ציפור. ופתאום הנה, אני שם. כמה חודשים לפני המירוץ עצמו. באה לפורר את האגדות לתוכי, למוסס אותם לקילומטרים של אספלט, לשעות של רכיבה, כי רק ככה אפשר להתחיל ולהפנים, רק ככה אפשר לפרק את המתח הנורא בפני הלא נודע.

64 ק"מ ראשונים. רכיבה טובה. לפני שיצאתי קיבלתי עצה מצויינת. "אל תעבדי קשה מדי בקטע הזה, תהני, העבודה מתחילה רק אחר כך". זה כל הזמן הדהד לי בראש. לא נתתי להתרגשות להוביל אותי ולהאיץ בדוושות. נותרתי רגועה. אני זוכרת את עצמי מגיעה לסיבוב המפורסם. משפילה מבט אל מחשב האופניים שמראה כבר 65.6 ק"מ, אני פונה ימינה בתמרור העצור והנה זה לפני. מעבר ההרים הראשון. אחד עשר קילומטר של נוף מדהים שאין מקום בריאות להכיל אותו. אחד עשר קילומטר של טיפוס מעלה, מעלה, מעלה. אני לא מתכוונת לעלייה מתונה שמוציאה את הנשמה, אני מתכוונת לטיפוס. תדמיינו משהו כמו העליות בסדום רק בלי הפיתולים. העיניים שלי כל הזמן פוזלות לכיוון המחשב, יחד איתו אני סופרת קילומטרים, מחשבת בראש המון פעמים כמה זה 65.6 ועוד 11 כי אז זה ייגמר. אין לכם מושג כמה פעמים אפשר לעשות חישוב כל כך פשוט בכאלו מצבים. "בבקשה תגידו לי שזה כבר נגמר" אני צועקת לאחד מרכבי הליווי שעומד בקצה למעלה, "כן", הם צוחקים, "בינתיים".

אני נושפת אוויר, ממשיכה, קצת יותר רגועה, יודעת שמיתוס אחד, לפחות בינתיים, כבר מאחורי. המשך הדרך מפתיע אותי ולא לטובה. מרוב שמדברים על העלייה הזו הייתי בטוחה שאחריה מישור. כינים וקרציות. פשוט העליות שם לא כאלו ארוכות, אז מי בכלל מזכיר אותן. רולינג (עליות וירידות) אכזרי קילומטרים ארוכים אחר כך לפני שהדרך בכלל חושבת להפוך למישור.

אני כבר מזמן רוכב בודד. כמעט כולם ככה. כל אחד לעצמו במאבקים שלו. מדי פעם אני רואה את רכב הליווי, מדי פעם רוכב אחר שעובר אותי או שאני עוברת אותו. כל השאר זה שעות שלי עם עצמי ועם הנוף. והוא מדהים.

קילומטר 120 אני עוצרת למלא מים, הבקבוקים שלי כמעט ריקים. רואה עוד פרצופים. זה כל כך עוזר. ממשיכים והלב שלי מתחיל לדפוק. אני יודעת שהנה זה בא. הטיפוס הבא, המיתוס הבא. הוא לא ארוך כמו הקודם. אולי ששה ק"מ. אבל תלול עוד יותר. יש גם את מקדם העייפות שהופך את הטיפוס הזה לשובר במיוחד. הפעם לא רואים את כולו בבת אחת. זה רק יותר גרוע. חושבים שנגמר, אבל זה לא. בקטע הזה מתחשק לי לבכות. אני מרגישה שאני בקושי זזה קדימה. אני פוחדת שאני עומדת להתקל "בקיר" הזה שממנו כל כך קשה להתאושש. אבל לא. "כשתראי את הנהר, זה ייגמר" מישהו צעק לי בדרך. אני מסיימת את העליה והנהר הזה, שעל שמו היא נקראת, נגלה לפני. מתפתל, שליו, ירוק, יפהפה. "בן זונה, בן זונה" אני מוצאת את עצמי צועקת עליו. זה יוצא לי בלי כוונה, במין כעס מעורב באהבה, כמו שלפעמים בחורה יכולה לקלל גבר שהוא כל כך יפה בעיניה, אבל גרם לך להקיז דם כדי להגיע אליו, כדי להגיע למטרה.

ק"מ 135 וגשם מתחיל לרדת. מבול.  עכשיו כבר אין עליות רציניות. אבל יש ירידות רציניות. יופי אה? מה רע? אפשר לנוח. אפשר לנשום. ממש. פחד אלוהים. אני שונאת ירידות אימתניות. אני לא טובה בהן. זה כבר הכביש המהיר שמוביל לעיר. הכביש כולו רטוב והמכוניות טסות. אני בודקת במד המהירות ורואה שאני דוהרת במהירות של 55 ק"מש. אני לא יודעת מה מפחיד אותי יותר. לדהור ככה או ללחוץ על ברקסים אפילו בעדינות בכביש החלק. "שתיגמר כבר, רק שתגמר כבר הירידה הזו" אני מתפללת. אני מצחיקה את עצמי. לא רציתי יותר עליות והנה קילומטר ה145 ואני רק מייחלת לכביש שיתיישר ולא אכפת לי שתהייה עליה, רק לא הדהירה הזו. בדיעבד כשבדקתי את הנתונים ראיתי שהמהירות המקסימלית שהגעתי אליה היתה 65 ק"מש. לו הייתי רואה את זה בזמן אמיתי רק מהבהלה הייתי נמרחת על הכביש.

זהו. חזרה למקום המפגש. 160 ק"מ מאחורי. פעם ראשונה. אני נושמת לרווחה. עשיתי את זה. ראיתי פעם אחת בעצמי וחשתי בגופי מה זה המסלול הזה. עשיתי את זה בקצב שלפני חודשיים רק חלמתי שאני אעשה. ויחד עם ההקלה העצומה והשמחה, הבנתי, אולי בפעם הראשונה, את גודל הטירוף במטרה הזו שהצבתי לעצמי.

כל הרכיבה הזו, שכמו שאמרתי בהתחלה היתה בשבילי אימון של עולם ומלואו, היתה עשרים ק"מ פחות מאשר במירוץ עצמו. בלי השחייה שלפני. בלי המרתון שאחרי.

תגידי מילולי, את השתגעת? כנראה שכן. זו חייבת להיות התשובה.