בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

וויליאם הזמין את ג'וני ואותי לטקס הענקת התואר שלו באונבסיטה.

אז הלכתי לארון הבגדים הנידחים מצויידת בחכה. דגתי חצאית שחורה וגם חולצה. נעלתי סנדליים פתוחות שחורות על עקבים שנדמה לי שקניתי לפני תשע מאות ועשרים שנה.

לפני שיצאתי הבטתי במראה ובואו אשתף אתכם בכנות במה שאני רואה. החצאית יושבת בסדר גמור ומגיעה קצת מעל הברך אבל למטה משם, מתחילה הבעיה. הרגליים, שם למטה בשוקיים, אי אפשר להתחמק מהעובדה שצימחו במהלך השנים שרירי אופניים וריצה. תעלו את אותם השוקיים על עקבים והשרירים רק עוד יותר בולטים. תוסיפו על זה את הקעקוע של איש הברזל על הקרסול ומתקבל מראה בלתי אלגנטי בעליל בלשון המעטה, ואם אהיה לגמרי כנה, די גובל בזוועה. לא מתלבשים עלי כאלו דברים וזה בתרתי משמע. אבל כבר היה מאוחר מדי להחליף וגם חששתי שמכנסיים לא נכנסים להגדרה הפורמאלית אז פשוט החלטתי ללכת ככה פלוס החלטה לא להרגיש עם זה רע כדי שזה לא יראה עוד יותר גרוע ממה שזה ממילא.

כנראה שבגדים פורמאליים זה הצד החלש לא רק שלי, כי כשעלינו במדרגות למקום בו התרחש הארוע הייתי צריכה לקלף מהחולצה של ג'וני מאחור את המדבקה של היצרן והמידה מה שמראה שגם הוא עשה חראקות של הרגע האחרון כדי להתאים למאורע.

כשכנסנו לאולם התבלבלו לי כל היוצרות והייתי בטוחה שנכנסתי היישר לעלילה של הארי פוטר אל הכנס השנתי של הקוסמים והמכשפות. בחיים שלי לא ראיתי כאלו גלימות צבעוניות ומפוארות כמו שלבשו צוות המרצים  והדיקאן. הכל בצבעים של זהב וכחול ואדום וצהוב וכובעים משונים ואדומים גם. אצלי זה לא היה ככה. אצלי זה היה עדר של לובשי גלימות שחורות כמו "אוכלי המוות" אם נשאר לרגע עם הארי והאגדות (די מתאים למקצוע אם חושבים על זה). המראה שם היה הרבה יותר מרהיב.

אחר כך עלו מסיימי התואר אחד אחרי השני אל הבמה. התרגשתי והבטתי בהם בעיניים מצועפות דרך מצלמה בעוד ג'וני לידי רועד בעצבנות מתערובת של שעמום וחיכיון לסיגריה הבאה. בעיני זה טקס די מרגש . הסטודנטים האלו הם כמו ערימה של ידע כתוב בפתקים מקופלים, עדיין לא יודעים איזה צורה יקבלו באומנות האוריגמי של החיים.

כל אחר הצהריים הזה עשה לי חשק לכמה דברים. האחד הוא להמבורגר (לא הצלחנו למצוא את הכיבודים, אז הלכתי עם ג'וני להשלים חוסרים), השני הוא להשמיד בסיכול ממוקד לעולמים את הצירוף של חצאית ועקבים והשלישי הוא לחזור ולחבוש את כסא הלימודים (אל תתקנו אותי, באמת שאין בשום אוניברסיטה ספסלים).

מאחר ועוד תואר במשפטים יהייה לי שימושי עוד פחות מסנדלי עקבים אולי זה הזמן לברר על חוגי המשך באמנות המקראמה לזקנים:)

לעיתים הייתי רוצה שהשתיקה שלי תהייה עגולה ומלאת משמעות. שתיקה הריונית כזו שחותרת לבשלות. כמו כדור קוצים או כדור אבק או כדור של שלג, אוספת עוד ועוד מילים שנדבקות אליה ומסתפחות אליה עם כל גלגול שתיקה נוסף. ואז כשהכדור הזה כבר יתפוצץ ממשמעות יבוא המפץ הגדול. כמו רעש עמום שמתחיל עמוק מבפנים ומתגלגל החוצה כרעמים איומים, כמו שבירת מסה ענקית של מים על סלעים. הכל יתנפץ למליוני רסיסים. המילים יזרמו מתוכי כמו לבה בוערת, רותחת, חורכת, שורפת, כזו שאי אפשר לעצור, כזו שאין אחריה ולא כלום. רק אדמה שחורה של בזלת.

;

אבל זה לא המצב. השתיקה שלי רזה ועקרה. סתם כזו, רגילה. אין לה משמעות בבטנה, אין לה ורידי תהליכים ברגליים, אין לה הבעה של ציפיה בפנים או לק אדום בצפורניים. לא הייתם מסובבים אחריה את הראש ברחוב. יש עוד אלף כמוה שתיקות.

בבוקר היום אני יושבת בין החלונות ועובדת. אני מצטטת אל דף המחשב הלבן מטאפורות של שופטים, כמו;שעושים בכאלו;מסמכים; אני מעתיקה לשופטת מדבריו של השופט זוסמן את אחד הציטוטים היותר ידועים שלו "שהפרצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או בר מינן"

ואז פתאום המילים ממשיכות לי ואני כותבת לה לשופטת שבאותה הרוח הפרוצדורה אינה מערוך לרדד בו את התביעה עד אשר היא תישחק תידקק ותיקרע, שיש לדעת להבחין מתי התערובת מוכנה לאפייה, שאל לבית המשפט לתת ידו להחמצה רק בשם האמצעי;תוך זניחת המטרה, ואז אני עוצרת ומוחקת ומחייכת. כי זה לא זה כבר לא משפטי מה שאני כותבת, אלו טפטופי מילים שזולגים ממני כמו מברז ישן ודולף. טיף טף. המילים שלי, מילים מוכרות.

אף אחד לא סיפר לי שלמילים יש עונות. אבל אולי פתאום, היום, דווקא מתוך העבודה, ראיתי ניצנים של אביב. כתמים קטנטנים, אבקנים של פריחה. ואולי זו רק אשליה.