לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.


כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2010    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2010

מארגזת


יש בי ליקוי נפשי שמפאת מחסור בז'רגון מקצועי יכונה להלן " בַּעַת חפצים". אני זוכרת לפני אי אילו שנים כשרק הגענו לקנדה, הבאנו איתנו במזוודות את מה שאנחנו מאוד צריכים. כל יתרת התכולה נסעה במכולה שהיתה אמורה להגיע בערך חודש וחצי אחרינו. ישנו על מזרונים מתנפחים מושאלים, הלכתי לחנות וקניתי כמה צלחות תכלכלות עם עיגולים לבנים וזהו. ואז הגיע היום שזה קרה- הגיעה המכולה. עד עכשיו אני זוכרת בברור את התחושה הכבדה שאפפה אותי כשהמשאית עצרה בפתח הבית: "לא רוצה, קחו את זה מכאן, בשביל מה אני צריכה? לכו תפרקו את שם, בדלת השכנה".

 

התופעה הזו, לא רק שלא קטנה אצלי עם השנים אלא שהיא רק מחמירה. באופן טבעי היא מתפרצת ביתר שאת כשאורזים ועוברים דירה. כמעט כל ארגז נוסף שאני אורזת אני אומרת לעצמי "את הדברים האלו אני בכלל לא צריכה". אתמול שיתפתי את האיש שלי במחשבת כפירה, כזו שאסור בכלל לומר בקול רם כדי שהיקום לא יריק עליך ויתן לך סטירה. אמרתי לו שאם היינו כמו המשפחות האלו שרואים לפעמים בטלבזיה שכל רכושם עלה באש או הוצף או נקבר ברעידת אדמה, אין מצב שהמצלמה היתה תופסת אותי מסתובבת המומה בין ההריסות, מצילה אוד מעושן של שידה או תמונה ישנה. הייתי הולכת כמו שחתולים הולכים, בלי להסתובב לאחור, מסתירה חיוך וכשהייתי מספיק רחוקה הייתי צועקת "אני חופשיה". ואני יודעת שזה לא הגיוני וזה ילדותי ולא מעשי אבל זה  זה בַּעַת זו לא תזה.

 

אולי אפשר להבין מזה שיש לנו יותר מדי חפצים. אז זהו, שלא. אין לי מחברות מכיתה א' או בגדים מכיתה י' אין לי קלסרים מלימודי המשפטים,או מפות שולחן בכל מיני צבעים. אין לי המון סטים של סדינים או מערכות כפולות של כלים. ממש ממש לא. ובכל זאת, אני אורזת ונחנקת. זה נראה לי שיש לנו הרבה יותר מדי דברים. זה קצת כמו שאנשים מתארים לפעמים דיכאון קיומי, כשהם מסתכלים על החיים ולא מבינים מה התכלית, מה הטעם ובשביל מה. הכל נראה להם כל כך אפור וסתמי. אצלי (כן, כן, למזלי) זה ממוקד רק בחפצים. אני לא מצליחה למצוא בהם את הטעם או להקשר אליהם, הם אוייבים ואורבים לי לשקט הנפשי.

 

בלילות האחרונים אני חולמת על זה ובבקרים, כשהוא לא לידי, אני זורזת. גם זה מונח שהמצאתי בעצמי. הרבה זורקת וקצת אורזת. מהלכת על הגבול הדק שבין "את זה הוא לא ישים לב בחיים" לבין "אשה, את ממש אבל ממש מגזימה".

נכתב על ידי , 27/5/2010 05:35  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"לעשות מזה בוקר"


"לעשות מזה בוקר" זה ביטוי שיש לי מאמא שלי. לקחת סידור נקודתי ולהפוך אותו לבילוי רוחבי. כי אם אנחנו כבר צריכות ללכת לשם או לשם, בואי "נעשה מזה כבר בוקר". משהו חיובי. 

 

לאחרונה אני לוקחת דברים שפחות חביבים עלי ו"עושה מהם בוקר". כמו למשל אימוני המהירות שלי. אני הרי יכולה לצאת מהבית, לרוץ 10 דק' לאיצטדיון הדי מיושן הקרוב, לספור את האינטרוולים, למדוד את השניות ולרוץ הביתה. זה יקח קצת מעל שעה. הווי יסומן. אבל לא ההנאה. אז במקום זה אני "עושה מזה בוקר".  אני רוכבת עם האופניים מרחק חצי שעה במעלה השכונה הכי עשירה שהעיר הזו מציעה. שם, בפסגת הר העושר יש איצטדיון משוכלל וחדיש. תענוג לרגליים.  בינתיים, בדרך אני מציצה לשגרת החיים של העשירים. זאת אומרת לשגרת הבוקר של המטפלות, הפילפיניות, הפועלים והגננים. רק הם רוחשים בכאלו שעות בין האחוזות הדוממות והמכוניות המפוארות.

 

האיצטדיון עצמו צמוד לתיכון יוקרתי עם תלמידים יוקרתיים בבגדי ספורט אחידים. תמיד הכיתה הראשונה יוצאת אל האיצטדיון קצת אחרי שאני מגיעה. וכך במקום לרחם על עצמי בין סיבוב לסיבוב אני עסוקה בלנתח מצבים, למיין את הדחויים נגד המקובלים, הרצים נגד ההולכים, הבנות נגד הבנים. זה עולם מרתק נערות ונערים. הזמן והסבל עוברים הרבה יותר מהר. אני שוכחת מעצמי.

אחר כך יש צלצול והם כולם נעלמים. באותו רגע תמיד יורדת על האיצטדיון דממת אלוהים. זה השלב שבו אני חולצת את נעלי הריצה. אני עושה  עוד כמה הקפות הפעם יחפה. התחושה היא מעולה. אחר כך אני עולה על הדשא הנקי והמטופח והירוק הזה ורצה ספרינטים בין קרן לקרן על המגרש המסומן, בין רשת לשער, על הקווים ובאלכסונים. כמו כלב ששוחרר מרצועה. עדיין יחפה.

ובסוף אני הולכת לשתות קפה. אמנם אותו אחד אבל הי, סטארבקס שהוא בשכונה של עשירים הוא יותר מיוחד. ובסוף, רכיבה חזרה שכולה בירידה. וככה מאימון משמים זה הופך לבוקר של הנאה.

 

אבל לפעמים, כמו אתמול, בשביל "לעשות מזה בוקר" אני צריכה קודם לעשות מזה לילה. לשבת ולעבוד עד מאוחר כדי לפנות את יום המחר. בעיגול האור בבית המוחשך אני יושבת ועוברת פעם אחרונה על המסמכים. אני קוראת שוב את המילים שלו, של הבוס שלי. "אני צריך שתעשי לי את זה מכוער".  כן. אני יודעת מה זה "לעשות את זה מכוער". מילת קוד לשכירי חרב של מילים.מילת קוד לירידה לעולמות תחתונים.  את דממת הלילה מפרה רק צווחת המפגש בין האבן המשחזת לבין סכיני המילים. ציניות וארס מזדחלים מהמקלדת כמו תולעים.  מרעילים את השורות. אני מסיימת לכתוב ושולחת לו.

בבוקר אני כבר מוצאת מייל ממנו של תודה. שזה מצויין ושזה בדיוק מה שהוא רצה.  וזה משאיר אותי תוהה. מה עכשיו? חיוך של גאוה?  על מה? שאני יודעת "לעשות את זה מכוער"?

 

כבר כמה שבועות אני מנסה לגדל לעצמי ביצים כדי לשלוח לו מייל שזהו. נמאס לי "לעשות את זה מכוער." או לעשות את בכלל.  כל מה שאני רוצה בחיים זה  "לעשות לי מזה בקרים".

נכתב על ידי , 14/5/2010 23:16  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmiloli אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על miloli ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)