בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

מאז הפעם היחידה הראשונה והאחרונה שהם היו יחד חלפה כבר יותר משנה. פעם אחת שהניבה בעיות שיכולות לספק חשמל במתח גבוה לעיר שלמה. פתאום בתקופה האחרונה האדמה החלה לזוז שוב, סדקים של מילים, תזוזות של שיחות, מחושים של גישושים. כמו תמיד הוא מגיע לעיר לכמה ימים. הוא חייב לראות אותה רגע לפני שהוא עולה למטוס חזרה. רק לשעה. היא מגיעה לשדה התעופה ומחנה בחנייה לטווח קצר. לא עוברות הרבה מילים עד שהוא רץ למצוא את דרכו בקסמים שיורידו את המטען שלו מהמטוס חזרה. הסוויטה של המלון, הבגדים שעפים, הידיים שאוחזות ושום דבר לא דומה למה שהיה לפני שנה. אם שם נזרע הזרע כאן פרצה הפורענות במלואה. אני מביטה בה למחרת וכל האורות בה דולקים. אני יודעת מבפנים ואני קוראת לה בפנים שהם לא הזדיינו. הם עשו אהבה.

באותו יום אני רואה את האישה השנייה. רוכבת על אופנים יד אחת אוחזת בכידון, היד השניה אוחזת ברצועת הכלב. שער ארוך מתנפנף מתחת לקסדה. כולה כוסית נונשלאנטית, רוכבת בקלילות את העליה הקטנה. "הי," רציתי לומר לה, "הבעל שלך, הלב שלו בחיים, אתמול הוא עשה אהבה."

לא נראה לי שלו הייתי אומרת היא היתה שותפה לשמחה. אז שתקתי.

אני יודעת שאם זה יקרה, זה יהיה רק כשהעלים כבר יתחילו להשליך עצמם שוב מהעצים. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב כבר מעכשיו איך אקנה כוס נוספת כמו זו שלי הכחולה, זו ששותים בה קפה בהליכה, ואיך אספר לך  שבגלל הצבע האטום אף אחד בכלל לא מבחין גם כשיש יין בפנים. לך אקנה כוס בצבע ירוק צפרדע וגם בקבוק ערק רק בשבילך. אקח אותך לחוף ההוא שאין בו כלל חול אלא רק ים וסלעים גדולים. אני יודעת שלא תרצה לקפוץ מלמעלה למים הקרים אז אתה בינתיים תקרא בספרים. אתן לך אחד מזוגות האופניים שלי, אראה לך את כל השבילים שהספקתי להכיר ביערות, ואת המזח הנטוש שמוביל לאמצע הים, ואת המקום שבו המטוסים נוחתים לך ממש על הראש. אני אסחוב אותך ביד בהתלהבות עצומה עד שתזכיר לי שלפעמים גם צריך מנוחה. אתה תשפוך לי ערימות של מילים ואני בכפות ידיים חשופות אבנה מהם ארמונות ומגדלים ומנהרות וגשרים כי אהיה שמחה כמו ילדה קטנה ואני כבר כל כך מחכה. רק תבוא כבר.

כשטסתי לפני קצת יותר מחודש לארץ טסתי לבדי ולכן אני היה כלב השמירה היחיד של עצמי. הייתי בתקופה שאמורה להיות השיא של האימונים למירוץ שהתכוננתי אליו הרבה זמן. זה לא שציפיתי שאהייה בארץ כמו שאני כאן. אבל בכל זאת, לרוץ אפשר בכל מקום, לשחות זו לא בעיה וגם אופניים אפשר להשאיל ולצאת לרכיבה אפילו קצרה. שום דבר מאלו לא קרה. כינים וקרציות. פעם אחת שחיתי. הא ותו לא. לא היה בכלל מה לדבר על לשמור על משטר אכילה בריא או על כמות שעות שינה סבירה אני חושבת שזה עמד על ממוצע של שלוש שעות ביממה. אבל כל זה שטויות. מגרד קצת, לא נורא. הגרוע יותר מבחינתי היה שעישנתי. עכשיו נניח שלקחתי סיגריה כאן סיגריה שם, איזה מרלבורו לייט, לא נורא, קרה. אבל לא.  נובלס. חזק ומסריח. על הבוקר עם הקפה, בחום של המדבר, באוטו, ליד המדורה, בקפה של סוף היום ועוד איזה שמונה מאות חמישים סיגריות באיזה יום במיוחד מופרע. כאילו אין מאחורי שלוש שנים נקיות. כאילו אני לא רצה עשרות קילומטרים גם בעליות. כאילו לא עברו קצת מים בגלגלי המח הדפוק שלי. אז יכולתי לומר עכשיו כמה התאכזבתי מעצמי, ושאני לא מבינה למה עשיתי את זה אבל זה לא יהיה לגמרי אמיתי. נהנתי מכל רגע, מכל חומוס, מכל לילה ללא שינה, מכל שאיפה ומכל נשיפה. לו אני צריכה להדביק לזה פס קול ישר עולה לי בראש ג'וזי כץ עם התלתלים הבלונדיים שלה שרה "כמו פעם, עוד פעם".

אבל יחד עם זאת אני באמת אהיה תמימה או טיפשה אם לא אפנים את המשמעות של זה לגבי. אני זיקית סביבתית. תשימו אותי כאן אני אלופת העולם בסיבולת לב ריאה, בריאות ותזונה, תשימו אותי במקום אחר אני חוזרת להיות מעשנת זרוקה.

אמרו לי איפה אני ואומר לכם מי אני. קצת דפוקה.

ביום חמישי בערב ישבתי על הרצפה בסלון מתחת למנורת הקריאה. האופניים שלי הפוכות לידי ואני מפרקת גלגל אחורי. מוציאה פנימית, מכניסה פנימית מרכיבה גלגל. ושוב. ושוב. ושוב. עד שנראה היה לי שאני יכולה לעשות את זה במהירות סבירה.

ביום שישי בערב אני כבר שוכבת על המיטה במלון. רואה לופים של סיינפלד ומחכה שיחטוף אותי החלום.

בשבת בערב אפילו לטלוויזיה כבר אין סבלנות. שוכבת על הגב רגליים על הקיר קוראת בקול רם את הברית החדשה שמצאתי במגירת השידה ליד המיטה.

ובכל הערבים האלו אני מרגישה כמו קפיץ מקופל שהכניסו לקופסא.

ואז מגיע יום ראשון בבוקר. לא, בעצם לפנות בוקר. וזו השעה הכי הזויה באירועים האלו. בשמיים יש רק תאורה עמומה ורכה והאגם חלק ובלי קמטים. צללים של דמויות עם אופניים צצים מכל מיני כיוונים. עוד קריר בחוץ והדשא רטוב כששרוולים ומכנסיים מופשלים ומספרים על הגוף מצוירים.

כשהבוקר עלה נכנסתי למים ובשעות הצהריים המאוחרות חציתי את קו הסיום וחצי ממני היה חזק כמו ברזל. הרווחתי ביושר.

חצי איש הברזל. 2 ק"מ שחייה 90 ק"מ אופניים ו-21  ק"מ ריצה.

פעם ראשונה. בטח שבכיתי בסוף, נו מה.