בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

יש לי שני פצעים אדומים שמעלים מוגלה או בשפה יפה "מעלים ארוכה" על אצבעות הידיים. ביום שלפני, על שפת האגם, ישבה המילולי ללבוש את חליפת השחייה . מי שפעם לבש חליפת גומי המיועדת לשחייה, צלילה או גלישה יודע שאם היא במידה הנכונה וצמודה זו לא משימה קלה. עכשיו תנסו לעשות את זה כשהחליפה הפוכה והצד החלק של הגומי החיצוני נמצא על העור שלכם ונצמד כמו עלוקה. לפעמים עקשנות ונחישות הם לא תכונה טובה. היא כבר היתה שלושת רבעי למעלה עד שיד מהשמיים החטיפה לי סטירה והבנתי מה אני עושה. פצועה, מבויישת, ועל סף דמעות הפכתי אותה בחזרה.

מטיעוני ההגנה: למה, למה, היצרן מצא לנכון לכתוב את הלוגו גם בצד הפנימי של החליפה?

ביום עצמו בבוקר, בתחנת ההחלפה, ישבתי ליד האופניים שלי אמורה כמו כולם להכין את ציוד הרכיבה והריצה שיהיו מוכנים להחלפה מהירה. אבל בפועל, כל השאר סידרו ציוד בזמן שאני רק ישבתי נבוכה. המירוץ הזה היה במדבר. כיס המדבר היחיד בכל קנדה בערך. זה לא ממש עניין את הגשם שירד וירד וירד וירד וירד (אני תוהה כמה פעמים ירד ימחישו את העובדה שהוא ירד בערך שלושת רבעי זמן מהמירוץ). כוווווווווווולם בדקו את התחזית. וכווווווווולם הביאו שקיות ניילון כדי לכסות את הציוד שמחכה ליד האופניים. חוץ ממילולי. לא היתה לי פיסת ניילון לרפואה. אני שקיות? מה פתאום זה הרי גם מזיק לסביבה. אני לא צוחקת, הארגז שלי היה מלא בשקיות בד כאלו שרק איתם אני משתמשת מאז שנהייתי ירוקה, אבל מה לעשות שנגד גשם הם לא שווים פרוטה? בסוף, מישהי, שבטח היתה אישה -מלאך- שטן מארץ הפלסטיק (הייתכן שהיתה זו שרה אנג'ל?) שאלה אם מישהו צריך שקיות כי הביאה המון מהבית וכך ברגע האחרון הצילה אותי מלהפוך את נעלי הרכיבה והריצה לשלוליות בטרם עת.

מטיעוני ההגנה: המילולי באה מארץ ה- "יהייה בסדר" ולכן היא לא אשמה. חרף העובדה שבדקה גם היא את התחזית ביום שלפני, לא עבד שום חיווט המחבר בין המידע שנקלט לבין יישום כלשהו בצורת פעולה. ובסוף היה בסדר. עובדה.

השחייה עברה חלפה לה ויצאתי לרכיבה. אני מביטה במחשב האופניים כדי להתייצב על המהירות הרצויה. הוא מראה לי אפס. אני מסיטה את המבט כדי לעשות ריסט לעולם ומביטה שוב במחשב האופניים. הוא מראה לי אפס. אני מנסה זווית ראיה שונה מלווה בחיוך מפתה. הוא מראה לי אפס. הוא לא עובד החרא הקטן!!! תשעים ושלושה קילומטר של רכיבה על מד מהירות ומרחק של אינסטיקנט פנימי זה נורא.

"המממ ההוא עם החולצה הלבנה נראה לי רוכב במהירות של 25 קמ"ש לשעה אז בטח כשאני עוקפת אותו אני בעשרים ושבעה",

"ההיא נראית לי כמו 32 ק"מש אז בטח עכשיו אני בשלושים וחמישה".

"נדמה לי שעוד רגע אתרסק אל הכביש הרטוב במהירות הירידה, בטח אני בשישים ושבעה"

"הו איזו נמלה יפה על הכביש, אויש אני בטח בעשרה"

המממ... הענן הזה מתקרב למרכז השמיים, בטח עברתי כבר איזה ארבעים קילומטר"

ככה בערך זה נשמע. איזו מקצוענית אני אה?

כשסיפרתי לו בסוף המירוץ שהמחשב שבק, הוא אמר "איך זה יכול להיות אם בדקת אותו לפני וזה עבד?" הבטתי בו בשתיקה. לזכותו יאמר שגם הוא שתק. כמובן שלא בדקתי. למה לבדוק אם באימון האחרון שבוע לפני זה עבד? למה אה?

מטיעוני ההגנה: זו היתה הרכיבה המהירה ביותר מבחינת מהירות ממוצעת מכל המירוצים שלי. אז כנראה שהאינסטיקטים שלי הם לא דבר כל כך נורא.

הריצה, הריצה למרבה ההפתעה היתה עשרים ואחד קילומטרים שעברו ללא כל תקלה. בהנחה שטעות בזיהוי ולצעוק למישהי קריאות עידוד בשם שהוא לא שלה לא נחשבים לתקלה. במילא בשלב הזה של המירוץ המח של כולם מכווץ והם לא זוכרים איך קוראים להם באמת, אז זה לא כל כך נורא.

עוד מירוץ חצי איש הברזל מתקפל אל תוך קופסת הזיכרון. חרף כל הקיטורים ועל אף הגשם- נהניתי המון.