בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

פעם עוד חששתי שיחשבו שאני צוקית פלצנית וירוקה אז שתקתי. היום כבר ממש לא אכפת לי לומר בקול רם שרשתות המזון המהיר מגעילות אותי. מעוררות בי סלידה ובחילה. פיזית ועוד יותר נפשית. אני שונאת את הריח שלהם, את הדביקות שבהם, את הדמוי האוכל שבהם, הפלסטיק, הכימיקלים, השמן, צורת השיווק, הצעצועים, הצבעים, הגדלים וההתיימרות כאילו שאם יש להם חתיכת עוף חיוור בתפריט הם כבר נחשבים בריאים. האנשים שיושבים ואוכלים שם מעציבים אותי והאנשים שמאכילים שם את הילדים עוד יותר מעציבים אותי. אני בטוחה שבעוד אי אילו עשרות שנים מקומות כאלו או לפחות התפריט הנוכחי שלהם יהפכו בלתי חוקיים ואנשים לא יאמינו שפעם מכרו כאלו דברים. בעתיד האוכל הזה יהיה האזבסטוס של היום. אף אחד לא מעלה בדעתו לשפוך שמן שרוף כימיקלים וטונות של מלח למנוע של האוטו שלהם אבל לתוך הגוף? חופשי. למה לא. יסתם המנוע? נחליף קרבורטור. הרשתות האלו משגשגות כמו עובש על מצע רטוב של כמה חלופות של תכונות אנושיות- בורות, שאיפה לנוחות ומהירות או הדחקה.

אז מה צוקית פלצנית ירוקה רוצה? אוכל פשוט ובסיסי שהוא גם בריא. לא משהו שיש עליו רשימת מרכיבים מפחידה אלא שהוא עומד בפני עצמו. יופי. לאנשים כמוני יש כאן הרבה רשתות מזון גדולות. המובילות נקראות בתרגום חופשי "מזון מלא" "בחירות" ו"קייפרס". שם אפשר למצוא הכככל. רק יש בעיה. הרשתות האלו מגעילות אותי מעוררות בי סלידה ובחילה. הפעם לא פיזית אבל בהחלט נפשית. הם עלבון לאינטלגנציה, הם הצד השני של המערכת החולה. קודם כל יש להם המון המון מוצרים רגילים עם כל המרכיבים הרעים אבל הם אורזים אותם מחדש באריזות שנראות כמו אמא אדמה בצבעים של חום וירוק עם סמלים ירוקים וציורים של שדות פתוחים וחומרים ממוחזרים מגללי פרה. אנחנו הרי לא נשים לב שבפנים יש זבל. לא נקרא את התווית. נלך אחרי מראה עיניים. הזרעים למיניהם משקלם ומחירם בזהב כאילו לאיסוף של כל זרע חמניה נדרשו עשרה חזירי בר נדירים לחפור אותם כמו פטריות כמהין. הירקות האורגניים עולים הון תועפות ואני גם לא מאמינה להם. יום אחד הרי תפרוץ שערוריית הגידולים האורגניים ומישהו יצטרך לתת דין וחשבון על החומרים התחליפיים הלא מפוקחים שהשתמשו בהם במקום הרעל הרשמי שלפחות בפיקוח. כשמשהו מתחיל להיות בכמויות מסחריות פינות מעוגלות. לא יעזור כלום. האנשים שממלאים שם עגלות בהבעת חשיבות עצמית עצומה לא מעציבים אותי רק עושים לי חשק להעיף להם סטירה.

יש ברשתות האלו כשל לוגי עצום. לא יתכן שהרצון והשאיפה לפשטות ובסיסיות יעברו דרך עליית מדרגה בתרבות הפלצנות והצרכנות. הן משגשגות כמו עובש על מצע רטוב של כמה חלופות של תכונות אנושיות- טפשות התיימרות או שוב פעם בורות.

אז מה בכל זאת אני רוצה? כלום. לקטר. גם זו שאיפה.

היה לי קשה לעשות את הסוויץ' הזה ממעבר הדירה למוד של מירוץ. מפריקת ארגזים לאריזת תיקים. בעיקר חסרה היתה לי הרגיעה הזו בשבוע שלפני מירוץ ואחרי סוף האימונים. השבוע הזה שבו המאמץ היחיד הוא לנוח. היתה בי כל הזמן עייפות. אבל הוא היה לי חשוב המירוץ הזה. מאחר וזה היה הטריאתלון היחיד שלי העונה לא רציתי שהוא יתמוסס לי ואחר כך אני אגיד "טוב נו, בדיוק עברנו דירה". בסך הכל התאמנתי והייתי מוכנה. אז ביום שישי עזבתי לכמה דקות גם את הפריקה וגם את האריזה, עצמתי עיניים בשמש בספסל שבגינה ודמיינתי. דמיינתי את כל המירוץ שלב אחר שלב. כל מה שאני עושה וכל מה שאני רוצה. אני באמת ובתמים מאמינה שזה כלי חשוב. לצייר למח תמונה בהירה. הוא יודע לשחזר מציאות אחר כך, הוא צייר ממושמע.

העובדה שהגענו לשם יום וחצי לפני המירוץ עזרה לי להתנתק ולהכנס לאווירה. רק עוד הייתי מוטרדת מזה שאני נורא עייפה. אבל בבוקר המירוץ עצמו הרגשתי טוב. הרגשתי מוכנה ונכונה.

שחייה 2 ק"מ- עבר חלק ובלי בעיה. הרגשתי שיש לי כח ואני חזקה. ראיתי שאני עוקפת המון שחיניות ובשלב מסויים גם נתקלתי מסביבי בכובעים כחולים שזה אומר שחיינים גברים מהמקצה הקודם. כשיצאתי מהמים קילפו ממני את החליפה הבטתי למעלה אל שעון המירוץ- אכזבה. הייתי דקה איטית יותר מבשנה שעברה ובכלל לא הרגשתי שהייתי יותר חלשה. זו היתה הפעם האחרונה שהשוויתי זמנים למירוץ הקודם. רצתי לאיזור ההחלפה ויאללה לאופניים.

אופניים 93 ק"מ- השנה בפעם הראשונה שיניתי את אסטרגיית אחסנת האוכל על האופנים. במקום לשים ברים וג'לים בתוך נרתיק מיוחד שמתלבש על קדמת האופניים כמו כולם, העפתי את הנרתיק הזה. קילפתי עוד בבוקר את כל הפאוור ברים מהעטיפה. חתכתי אותם לחתיכות והדבקתי אותם כמו שהם, עירומים (הם דביקים נורא) ישירות על שלד האופניים. תשמעו, זה נראה נורא. מאחר ואני משתמשת בכאלו שהם בטעם שוקולד זה נראה כאילו מישהו חירבן לי על האופניים והרבה. אבל זה עבד נפלא. לא עוד עטיפות וניירות ומאבקים תוך כדי רכיבה. כל עשרים דקות קילוף מהיר ואכילה.

המסלול עצמו נהדר מבחינת נופים. גם מזג האויר שיתף פעולה. רכבתי הכי חזק ויציב שיכולתי. כשעקפתי את איליין זה נתן לי פלפל בתחת. אסור שהיא תעקוף חזרה. לא עקפה. הגעתי לאזור ההחלפה קיללתי כמו תמיד את שרוכי נעלי הריצה ויצאתי לדרך.

ריצה 21 ק"מ- המסלול הוא שני לופים. מקום טוב להערכת מצב. רואים אנשים רצים משני הכיוונים אפשר לראות מי מאחור ומי מלפנים. אז זהו, שלא. זה יכול להיות מאוד מבלבל. לא תמיד יודעים מי בלופ הראשון ומי בלופ בשני. מי זינק לשחייה במקצה הראשון השני או השלישי. תוסיפו לזה את המצב הנוזלי של המח בשלב הזה ועדיף בכלל לא לנסות להבין. רק לרוץ. לתת את כל מה שיש ולקוות לטוב. בערב לפני המירוץ שאל אותי האיש שלי מה המטרה שלי במירוץ השנה. אמרתי שכמו תמיד אני רוצה להצליח לשפר קצת זמנים מהשנה שעברה. אבל אני מודה שבלב היו לי עוד ארבע מטרות. ג'ין, איליין ברנדה ודיאנה. שאיפות כמוסות שכאלו. נשים שהיה לי חשוב לנצח. מסיבות שונות. שתיים בגלל שהן ברוקודות ברזל שפעם הייתי מסתכלת עליהן מאוד מאחור ומאוד מרחוק. שתיים בגלל שהן בערך באותה רמה כמוני ורציתי לדחוף קצת יותר.

איכשהו בסוף הסוף תמיד מגיע. חציתי את קו הסיום. הם ישר נותנים מדליה וגם מגבת קטנה. אולי יש כאלו שמנגבים איתה את הזיעה. אצלי אלו מאז ומתמיד הדמעות. ואז  בא אלי האיש שלי. את יודעת מה הזמן שלך הוא שאל? לא יודעת עניתי. אז הוא גילה לי. שברתי את הזמן הקודם שלי בשש עשרה דקות. היה לי מירוץ מצויין.

בערב ישבנו במרפסת של המוטל הפשוט שליד האגם. הוא אמר שהוא נוסע רגע לתדלק. הוא חזר עם בקבוק של יין אדום ודברים מלוחים. זה היה מושלם. ישבנו שם ושתינו אל מול ההרים החשופים. באותו רגע הכל היה רגוע וזה היה מוחשי שהחיים הם יפים.

שבוע לפני כן, יום לפני שעברנו דירה, גם לו היה  מירוץ. גם הוא שיפר את הזמן שלו מהפעם שעברה. הרמנו לחיים ואמרתי לו "תראה איזה יופי אנחנו מזדקנים משנה לשנה".

הוא היה עצוב. עצב מכל הלב כזה.  לי היה עצוב העצב שלו. הוא באמת אהב והיה קשור לבית שעזבנו אתמול. זהו, תם ונשלם. שנינו אהבנו אותו. רק שהוא, לא בנוי עם מנוע מאותו דגם שאצלי. המנוע הזה שמתחיל כבר לטרטר בעליצות למסע הבא עוד לפני שנגמר זה שהיה. או שאולי הוא כן רק שאצלו זה קצת יותר איטי. בכל מקרה אמרתי לו שלא ידאג.  שיש לו את אני.  שבמצבים האלו אני אספיק לשנינו.

בסוף היום כבר היינו מותשים. מאז שעות הבוקר המוקדמות עבדנו כמו שני חמורים.

אחרי המקלחת  עמדתי לצחצח שיניים מול המראה הגדולה. אמבטיה אחרת, בית אחר, פעם ראשונה. ואז הרמתי קצת את העיניים ופתאום ראיתי עננים, צמרות עצים ושמיים. בכלל לא שמתי לב לפני כן שבין המראה לבין המשך הקיר והתקרה יש עוד חלון לנשמה. בחוץ היה כבר אור של אחרי סוף יום והעננים היו מסודרים באופן עוצר נשימה. קראתי לו שיראה. אז עמדנו ככה שנינו מול העננים ומול המראה וחנכנו את הבית החדש במעשים של אהבה. אני חושבת שאחרי זה אולי בפעם הראשונה הצלחתי להעביר גם לו את התחושה. שזה בסדר . שגם כאן יהיה לנו טוב.