בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

לפני יומיים ביקשתי רשות מהחבר של הבת שלי בזמן שהיה כאן ולקחתי את הסקייטבורד שלו לסיבוב. דחף לאו בר כיבוש. יש לי כאלו לפעמים. כשגלשתי לי להנאתי במורד ובמעלה הרחוב גלשתי בו בזמן במורד ובמעלה הזכרונות. זה לא היה סתם, הייתי כנראה צריכה את זה. אבל  את זה  הבנתי רק אחר כך. התגלגלתי כמובן לילדות שלי או נכון יותר לנערות שלי. היה לי אז סקייטבורד נחשב "קריפטוניקס 70" עליו הייתי מתגלגלת ממקום למקום. החבורה שלי של אז שהיינו צמודים מגיל בית ספר ועד לגיוס  אפשר היה להסתכל עליה מכל מיני כיוונים. לא היינו ילדים אבודים או עבריינים, לכולנו היו משפחות תומכות והיה לנו את הים ואת הספורט הימי שהשקענו בו המון. יחד עם זאת בית הספר לא היה אצלנו בעדיפות ראשונה. רק שניים מאתנו סיימו תיכון ובגרויות.  היו סיגריות. היה אלכוהול. היו סמים קלים. היו מדי פעם כל מיני סוגים של בעיות. בין כיתה י' ליא' הודיעו להורים שלי שאצטרך לעזוב את התיכון אם לא אעבור מבחני מעבר בקיץ. החסרתי תקופות ארוכות מהלימודים, זייפתי כל הזמן אישורים, הראש שלי היה בדברים אחרים. היום יש לי את הפריוולגיה להסתכל ולבדוק לאחור. אדריכל, מעצב פנים, ארבעה בעלי עסקים משגשגים בתחום הימי ועורכת דין.  לא רע יחסית למה שאז נראה כערימה של נעורים אפופת עשן וחרוכה משמש ומלח ים. 

אם מישהו היה מספר לי אז שתקופות מבחנים יהיו לי קשות הרבה יותר כאמא מאשר כתלמידה לא הייתי מאמינה. הרי זו לא אני שצריכה ללמוד. אבל עובדה זה ככה. שום דבר לא הכין אותי לזה. לתסכול הזה שחווים  כשאתה מסתכל על הילד שלך עושה מה שנדמה בעיניך כטעויות, כלא ללמוד מספיק, כלא להשקיע כמה שצריך להשקיע למבחנים, כלא לממש את הפוטנציאל. 

זה לא שהיום אני חושבת "מי אני בכלל שאטיף לה כשאני בעצמי הייתי כך או אחרת". אני בכל זאת אמא שלה. כן יש לי זכות וחובה לנסות להסביר לה דברים אולי דווקא בגלל הנסיון שלי. הרי לא סתם אלו לא ילדים שמגדלים ילדים אלא מבוגרים. יחד עם זאת להזכר בעבר  עוזר לי בפרספקטיבה. זה מרגיע אותי. להיות שוב אני של אז ולו לחצי שעה על הסקייטבורד הזכיר לי להרגע. אני בת ה-15 באה לעזרתה של אני של היום כדי שיהיה לי קל יותר להבין ולשים את הדברים בפרופורציה הנכונה. החיים האלו הם שלה. היא תעשה את הטעויות שלה, את הבחירות שלה. אני אמשיך לנסות ולהסביר או לשכנע או לעזור כשהיא תהיה מוכנה.  אבל אני אפסיק להתעצבן או לקחת את זה קשה מדי או לריב איתה. לא יוצא מזה שום דבר טוב. זה רק מרחיק אותה. אני חייבת לסמוך לטווח ארוך. לסמוך  על החינוך שאנחנו נותנים לה, על האינטלגנציה שלה, על הדרך שלה על זה שבסופו של דבר היא תעשה את הבחירות הנכונות. לא בהכרח עכשיו, לא בהכרח כשאני רוצה.

זה לא תמיד קל. אבל אני ממש משתדלת. 

אולי אני צריכה לקנות לי סקייטבורד.

Not.

נו, אז אפשר או אי אפשר לעשות חצי איש ברזל על חודשיים אימונים? מה את אומרת מילולי?

כן ולא.

כן כי עשיתי. אבל לא, אני לא ממליצה לנסות בבית. (כן כן אני יודעת שכבר נרשמתם ועמדתם לעשות). אני חושבת שזה אפשרי כשהמרחקים האלו וסוג המאמץ הזה כבר נמצאים בדיסק הקשיח של זכרון השרירים וצרובים במח ולכן ברגע האמת ועם כושר בסיסי יותר קל ומהיר לשלוף נתונים. אין ספק שהיו חסרים לי עוד חדשיים של אימונים אבל במסגרת הזמן הנתון אני חושבת שעשיתי את המקסימום האפשרי. התוצאה מבחינת הזמנים לא היתה משהו לכתוב עליו הביתה אבל גם לא משהו להתבייש בו. הייתי אומרת מקום טוב באמצע אבל למה להחמיר עם עצמי? עדיין שמרתי על עצמי בשלושים אחוז העליונים מכלל המתחרות מבחינת התוצאות. גם אגו מוקטן זקוק לחטיפים קטנוניים.

התנאים לא היו קלים. רוח פנים חזקה מאוד בקטעים ארוכים על האופניים. שינוי מסלול השחייה באופן שהוא כולל שני לופים שבינהם יש יציאה לחוף וריצה למים ללופ השני דבר שהוא מסחטת אנרגיה נוראית בעיני.

אז למה הו למה בכל זאת נהניתי?

שיהיה ברור, כשאני אומרת נהניתי זה לא אומר שלא היה לי קשה, שלא התכווצתי למינימום שטח נגד הרוח והרגשתי שאני מדוושת לאחור או שהרגליים שלי לא היו נודלס כשהתחלתי את הריצה  ובכל זאת -הרוח שלי בניגוד לרוח במסלול היתה קלה.

בלילה שאחרי המירוץ חלמתי שפגשתי את המורה שלי ליוגה וסיפרתי לו שהבאתי את כל היוגה לתוך המירוץ. אני חושבת שיש בזה הרבה מן האמת. התחדדו לי דברים שחוויתי במירוצים גם בעבר. העוצמה שיש בעצם היכולת לסבול. זה נשמע נורא אני יודעת כי למה בעצם לסבול? אבל זה לא סבל במובן סבל אלא במובן סיבולת היכולת לעמוד בדברים, היכולת to endure.

האפשרות להרגע לתוך מאמץ, היכולת למצוא נקודות של נוחות בתוך אי נוחות, היכולת הזו שכשנהייה קשה לומר לעצמי "אני יכולה להאט קצת יותר, אני אולי אכאב  קצת יותר אבל אני יודעת שאני יכולה להמשיך. במקום לתת לתחושות ולקושי להכריע אותי להיות מסוגלת להזיז את נקודת המבט וצורת ההסתכלות. זה לא תמיד קל באותו רגע אבל זה אפשרי, וכשזה קורה הרבה לחץ משתחרר פיזית ומנטלית ומתחלף בשלווה.  המסוגלות לנווט את עצמי להמצא במצב הזה גם כשלא הכל מושלם היא בעיני כלי רב עוצמה. כמובן במירוצי סיבולת ארוכים  אבל גם ובעיקר במירוץ הארוך הזה שקוראים לו חיים.