בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אחות גדולה:

יום אחד, סתם ככה בצהריים האינטרקום אצלה צלצל. אולי חשבה שזה מכתב רשום או איזו שכנה. בטח אפילו לא שאלה. פשוט לחצה על הזמזם, השאירה דלת פתוחה וחיכתה. כשהם הגיעו למעלה הם היו שלושה. שני גברים ואישה. אני לא יודעת אם התינוק היה אצלה בידיים או אולי ישן במיטה.

אני זוכרת איך באחד מהרבה לילות ארוכים שבאו אחר כך היא סיפרה לי שאחרי שהם בישרו את מה שבאו לבשר לה, הדבר הראשון שהיא עשתה היה להציע להם שתיה.

לפעמים אני תוהה אם לפני הקבורה הם בודקים את המידות. הוא הרי היה כל כך גבוה. הרבה הרבה מעל הממוצע. בכף יד אחת הוא היה אוחז בתינוק ומניף אותו באוויר. נינג'ה קטן וסגול בכף יד עצומה. הוא היה מאלו שאף פעם לא מפנים את הגב לדלת הכניסה. הוא היה מאלו שבגוף זרם להם ים במקום שלרוב האנשים זורם דם.

אחות קטנה:

השאלה הנצחית. "איפה את היית כשזה קרה?" "איך זה שלא ראית בעצמך אם חפרו נכון בקבורה?" "אה, אז בעצם לא היית על ידה?"

זו שהיו צריכים לחפש בקצוות עולם. זו שלא היו לה מספרים, זו שבדרכים. זו שאמרו לה "את יודעת, היית צריכה להתקשר לפעמים".

הגעתי באיחור נוראי. הוא היה מזמן באדמה. כבר מזמן גמרו לספור את השבעה. סלחי לי אחות גדולה.

אם אני מתגעגעת לחיוך שלך? לדיוק שלך? ללב שלך? כן בטח. אבל לא עכשיו טוב? עכשיו אני עסוקה.

עסוקה בלהתגעגע לשביתות ה"לא נוגע בך" שלך. עסוקה בלהתגעגע אליך גורם לי להתעלל בכיסאות, לרכב על שולחנות, לזיין את עצמי באצבעות. עסוקה בלהתגעגע לחוטינים הפוכים וגרביונים שקופים.

עסוקה בלהתגעגע אליך יושב שם בפינה ומצלם בעיניים שלך הכל. תמונות של הבעה, תמונות של דלת נפתחת, תמונות של שליטה בורחת.

יושב בשקט. לא נוגע. תמיד פוגע.

חיוך? דיוק? לב? כן. תכף, אני מבטיחה. תן לי רק עוד שנייה. אני כאן עסוקה.

פאק.

יש אנשים שאני ממתינה להם חודשים ארוכים או אפילו שנים עד שהם נכנסים לי לחיים ברווח שאני מפנה. בסוף כשהם מגיעים אני שואלת "למה בעצם לפני כן זה לא קרה?"  התשובה לרוב זהה. "לא ידעתי שאת מחכה, לא ידעתי שאת רוצה."

היום אני כבר יודעת, אני מאוד מטעה.

את רלף פגשתי לראשונה בתחילת החורף בבריכה. מסוג האנשים שכבר בשיחה הראשונה הם לא מרגישים כמו כסא קשה אלא כמו כורסא נוחה. אחרי ממש טיפה ידעתי שהוא מישהו שאני רוצה בתוך החיים שלי. זה בדיוק העיתוי שבו מגיע אצלי שלב הנסיגה. דווקא כי אני רוצה אני מתביישת. דווקא כי מוצא חן אני הולכת בכיוון ההפוך.

יום אחד בסוף שחייה הוא ניגש אלי ואמר שהולכים לפאב לשתות, שאבוא. כמובן שמלמלתי משהו על למה אני לא. קיללתי את עצמי במיטב הרפרטואר כל הדרך הביתה.

החורף נגמר, הקבוצה התפרקה, הבריכה הזו נסגרה לעונה. מאז לא ראיתי אותו. גם לא אראה. הסיכוי קלוש. ואם כן זה יהייה במקרה.

ממילא קיץ בשבילי הוא לא זמן להתחלות. קיץ הוא זמן להנמיך להבות. אני שונאת קיץ.

אז אני מוציאה לי אותו מהמערכת ומקפיאה. מי יודע, אולי בחורף הבא.