בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אז נסעתי לשלושה ימים של הדיל הרגיל, הכל כלול. אוהל מים שמיים והרים. זה היה חסר לי כבר. הקיץ הזה קשה להכניס טריזים בין האימונים וידעתי שאני חייבת לשלב בין השניים. בקרים של קמפינג הם לא בקרים לאימונים. הם בקרים להזדחל החוצה מעוכים מהאוהל, ליפול על ערסל או כסא עם ספר וקפה ויחד עם השמש להתמתח לאט לאט לכיוון אמצע היום. אבל אין לי להלין אלא על עצמי. אז קמתי מוקדם בשעה שאוהלים עוד נוחרים ונסעתי עם האוטו שבעה עשר קילומטר חזרה בדרך העפר כדי להתחיל רכיבה. היה משהו מופלא בנהיגה הזו. השמש התחילה להציץ מאחורי ההרים הגבוהים ומסביבי רק ירוק ושקט. באוטו מצאתי דיסק ישן נושן  עם שיר שיש בו המון טעם של פעם של נהיגות ליליות שתפרו מדינות. ורק צבי שליו נחרד מרעש המוזיקה והגלגלים. כל כך היה לי טוב בנסיעה שממש חשבתי "טוב יופי, אז בשביל מה עכשיו גם רכיבה?". החניתי את האוטו בשום מקום והתחלתי לדווש. שעה אחר כך נעצרתי בצידי הדרך יודעת שאו שאכניס אוכל לתוכי או שאקיא את עצמי כי ככה אי אפשר. הבחילה היתה נוראית. יותר מדי עליות על הבוקר מוקדם. הצלחתי לאכול. שעה אחר כך עברתי ליד עיירה, לא, בעצם עיירונת, לא, בעצם צלקת קטנה על הכביש עם צריפים מטים לנפול של אבוריג'ינים. על אחת ממרפסות העץ העלובות ישבו שתי נשים מבוגרות, מפטפטות בנחת עם בקבוקי בירה לידן. השעה היתה פאקינג לפני תשע בבוקר.חייכתי נורא. אין ספק, יש נשים שיודעות איך לחיות.

שש וחצי שעות אחר כך כבר הייתי חזרה. צמאה לחברה שתפיג את בדידות הרכיבה. הלכנו לטיול קצר בשביל בתוך היער ליד הנהר. על סלע אחד מבודד, לא גדול, ישבה בחורה ודגה. תדמיינו לעצמכם דייגת, איך היא נראית, ותהפכו במאה שמונים מעלות. היא היתה כל כך חמודה. פנים יפות וגוף נשי משקפי שמש ענקיות מודרניות וג'ינס גזעי. חיוך גדול בעיניים כחולות עם ווסט מקצועי מלא תאים כמו של דייגים. ישבנו לידה קצת. בשלב מסויים נתקע לה החוט באחד הלוגים הקרובים לחוף. היא פשטה את הג'ינס ובביקיני אדום וסקסי ירדה למים הקפואים לחתוך אותו. כולה היתה חיוכים וצחוקים מתגלגלים. אני כל כך אוהבת לפגוש כאלו נשים. נשים שהן בניגוד לכל הציפיות. אף דג היא לא תפסה. אבל היא היתה בחורה שכולה פתיונות.

למחרת הגענו לאגם אחר, קצת פחות קפוא. הלכתי לשחות. אם יש משהו שאני תמיד יכולה לחתום עליו בעיניים עצומות זה שאני לגמרי לבדי באותן השחיות. רק צמחי מים שלפעמים מלמטה מלטפים ובני משפחה רחוקים של המפלצת מלוך נס שמשכנם בכלוב דמיוני. אבל אף פעם אף פעם אין איתי נפש חיה ששוחה. פתאום באמצע האגם בין שום גדה לשום גדה אחרת הייתי בטוחה שאני שומעת מאחורי רשרוש של מים ונשימות. הנשימה שלי עצמי נעתקה ותהיתי אם הקור גורם לי להזיות. נעצרתי שנייה. הסבתי פני לאחור והנה לידי שוחה כלב. כלב רגיל, כלב יבשה, גדול ויפה באמצע האגם. הייתי המומה. מכיוון שמסביב שקט אלוהים הצלחתי לשמוע ולזהות מישהי על אחת הגדות משתלבת עם הצוק מאחוריה, שמה ידיים מסביב לפה וצועקת לי שהכלב שלה מאוד מאוד אוהב לשחות. נופפתי וצעקתי חיוך בחזרה והמשכתי לשחות. הוא לא מש ממני כל השחייה. עד הרגע שהגעתי חזרה למזח ממנו יצאתי, גדה לגמרי אחרת מזו שאמא שלו היתה. רציתי להסתובב ולומר לו תודה אבל הוא רק הסתובב והמשיך לשחות חזרה לעבר הצוק עליו היא ישבה. אין ספק שזה היה הפרטנר הכי קסום שאי פעם הזדמן לי לשחייה.

"רק עם אופנוע?"

הרבה שנים היית רק עם אופנוע. הוא היה כלי התחבורה וההובי שלי. בשוליים של איילון כל יום בדרך לעבודה, בטיולי שטח במדבר יהודה, במחלפים העמוסים של השרון או בחולות הדיונות שתושבי ערים מסוימות יכולים לראות מהחלון. בחורף בקיץ בסתיו ובאביב. רק עם אופנוע. הוא היה אופנוע שטח שמתאים גם לכביש, כבד מ-500 סמ"ק ואהבה גדולה. עד היום שעברתי לכאן.

אני זוכרת שבהתחלה כשנסעתי כאן בשבילים על אופני הרים לא הבנתי איך לעזאזל אני אמורה לעלות את הפיסטין בלי לעמוד, לזרוק לאחור את הישבן ולתת באמא של הגז. מה זה הפידולים האלו בכלל. אחר כך קצת התרגלתי. אבל בכל השנים שאני כאן היה האופנוע לחוט של געגוע. בכל פעם שהייתי שומעת שאגת מנוע החוט היה נמשך ומרעיד לי הפופיק.

באימון הרכיבה של אתמול רכבתי במעלה הר. אותו הר שבחורף אני עולה אליו לגלוש. זה אימון טוב לתודעה. עלייה ארוכה כמצב נתון. אחרי שום סיבוב ושום פנייה לא מחכה ירידה. מכיוון שמדובר בכביש תלול, ארוך ועם הרבה פיתולים הוא מקום מאוד חביב על אופנוענים. אז בעוד אני מדוושת לי במעלה הם חלפו לידי בשאגות והשכבות. ופתאום שמתי לב שהפופיק שלי שותק. שלא נמשך בי אותו חוט געגוע. להפך. "לוזרים" מלמלתי מתחת לקסדה ולזיעה, "נראה אתכם מדוושים במקום לסובב בפרק כף היד מצערת יחידה."

מאחר וזה תמיד היה ברור לי שכשאשוב ישוב גם האופנוע, לא יכולתי שלא לתהות. מה זהו? עוד חוט מקשר פקע ונקרע?

כח ההמונים

יום לפני כן הייתי שוב אישה מעבר לקווים. זו שמעודדת אחרים, שמחליפה בקבוקים, שמחכה בתחנות ובקו הסיום. זה היה במירוץ שנחשב לאחד הקשים. ארבעים ושמונה קילומטר של שטח ושל תפירת פסגות והרים. בקו הסיום הגיעו הרצים, בודדים, מטפטפים ומותשים. ניתן היה כל פעם להבחין מרחוק בזוג רגליים שמתקרבות לישורת האחרונה ומתגשמות לגוף איטי אך מלא תשוקה. השעון שעל קו הפיניש התקרב ל 7 שעות מתחילת המירוץ. זוג רגליים הופיע בישורת והכרוז עם הרמקול הודיע לו שיש לו בערך עשרים שניות לחצות את הקו לפני שיושלמו שבע שעות. כולנו, כל הקהל, (מדובר בעשרות לא במאות) קמנו על הרגליים ולגמרי הרמנו את האוויר בצעקות וקריאות. זה היה פשוט מדהים לראות ברגע שהוא קלט ושמע והבין, איך הגוף שלו התמלא חיים. הבן אדם דפק ספרינט לא של מי שמסיים שבע שעות בהרים אלא של מי שיצא למקצה של 100 מטרים יחידים. והוא עשה זאת. הוא חצה את הקו בשש שעות חמישים ותשע דקות וחמישים ותשע שניות. זה היה פשוט מדהים לראות את הכח והאנרגיה שעידוד וקהל מסוגלים להוציא מבן אדם שחשב שכבר אין לו כלום. אני, לגמרי מתרגשת מכאלו דברים.

שלושה ימים לפני האומה הגדולה חגגה יומולדת גם השכנה הלא שנונה. יומולדת לקנדה. אז אפילו שהיא לא שלי חגגתי לה. בבוקר ובערב. בפיצול האופייני לי.

בבוקר...

הצטרפתי לרכיבת אופניים מסורתית שמסתבר שמתקיימת כל שנה לכבוד יומהולדתה. מספר הקילומטרים משתנה לפי מספר שנותיה. זה דווקא התאים לי יופי לתכנית האימונים שהשנה היא חגגה 140. אנשים קצת אחרים, יופי של נופים וארבעים וחמישה קילומטר אחרונים של עליות מוטרפות. תהיתי אם זה מסמל את ארבעים וחמש השנים הקשות. ואז נזכרתי שכאן אין כאלו. אז כנראה שזה סתם עניין של טופוגרפיה. בסוף הרכיבה ג'ייסי ירד מהאופניים ונתן לי טפיחה כזו על הגב ואמר לי "את חזקה" ולא היה לו מושג בכלל איך הוא עשה לי את היום עם מילה כזו קטנה. אבל העולם צריך שיהייה מאוזן ושנייה אחר כך מתוך דאגה ובלי מחשבה אמר לי האיש שלי בטלפון את כל המילים ההופכיות למילים נכונות של סוף רכיבה והותיר אותי בוכה.

אז באתי הביתה ושתקתי. אחר כך יצאתי לגינה ואמרתי. בסוף הלכנו לשבת על הדשא מול הים וההרים ונתנו לאוויר לישר ההדורים.

בערב...

יצאתי לבלות עם "היא" בפאב על האי. אני שתיתי אדום והיא שתתה לבן. כמו הצבעים של הדגל. סיבוב ראשון של שתייה. סיבוב שני של שתייה. סיבוב שלישי של שתייה. רגע לפני שהכרזתי על נוק אאוט כי אני כבר גמורה צצה המלצרית עם סיבוב רביעי באדיבות אלמוני שלא רצה שתגלה לנו מי. אז המשכנו לשתות. כמובן שאחרי עשר דקות הוא גילה את עצמו קשור לשני בלונים. אדום לי, לבן לה. התיישב. הייתי חייבת ללכת לשירותים. כשחזרתי גם חבר שלו היה אז היינו ארבעה. כמעט ארבעה ביולי, החגיגה של השכנה.

קצת צחקתי מבפנים כי אני יודעת לקרוא ל"היא" את הפנים וראיתי שלזה שהיא מצאה חן בעיניו אין שום סיכויים.

אני כשלעצמי, פעם הייתי מאוד נבוכה כשמישהו היה מזמין אותי לשתייה כי ידעתי שאני לא עומדת לספק שום תמורה. היום אני כבר לא מתרגשת. אני פשוט מושכת בקצה החוט הראשון בשיחה כבדרך אגב מספרת ומבהירה. גיליתי שדווקא אז יש מקום לצמיחה של שיחות מעניינות. כשמסלקים את הלחץ, הרושם, הצורך וההשתדלויות. בערך אחרי שעה כשהפנים של "היא" הפכו לבעיטות מתחת לשולחן הלכנו משם. ומתוך כל האלכוהול והעייפות אני זוכרת בבהירות שקצת התעצבנתי או קצת התעצבתי אני אפילו לא יודעת להגדיר בדיוק מה כש"היא" אמרה עליו בפסקנות "אוי הוא אידיוט". לא התעצבתי בגלל שהוא לא מצא בעיניה או שהיא לא תצא איתו ולא תביא איתו ילדים. על כאלו דברים לא מתווכחים. אבל אני חושבת שבערך מוחלט הוא פשוט לא היה אידיוט. היה לו סיפור חיים מאוד מעניין ודברים נכונים לומר, ומבט עם עומק בעיניים. וזו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בזה שאנשים, גם כאלו שאני מעריכה ומכירה, שפשוט לא רואים אנשים אחרים. לא מותחים את הצוואר אפילו טיפה כדי להביט קצת מעבר לפינה. סוג של חוסר רגישות, אי מתן הזדמנות. ואני אפילו לא יודעת למה זה מפריע לי כל כך.

בלילה...

שיכורה והלומה נתתי לגוף שלו ושלי לסיים את המלאכה בה התחילו קודם הים ואוויר ההרים. נרדמנו בהדורים מיושרים וסדינים מקומטים.