בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

לשם

אתמול בחצות הלילה נכנסתי לאוטו. לקחתי איתי דיסקים צרובים, קפה בכוס, וערימות תרמילי אפונה שיארחו לי לחברה. הנעתי ונסעתי. שש שעות לא הרפתי מהדוושה. האמת, זו היתה נהיגה מופלאה. אורות העיר שהתחלפו בחשכה של כביש מהיר משם ירדתי לכביש של מאות קילומטרים מיוערים ומפותלים ללא סוף. הרבה במבים נעצו בי מהשוליים עיניים נוצצות. בשלב מסויים  עצרתי לרגע בצד לעשות פיפי. כשכיביתי את המנוע והפנסים, החושך המוחלט היה מדהים. למעלה היתה מצגת עצומה של כוכבים. זה היה חושך אמיתי של טבע. נסעתי שעות בלי לראות כמעט אף מכונית. לקראת אור ראשון עם עיניים אדומות הפכו ההרים למישור ומצאתי עצמי בחלק מדברי עוצר נשימה ביופיו.

שם

וכל זה למה? כדי לעמוד בתור, להרשם ולחזור. אין הרשמה באי מייל ואין הרשמה בדואר ואין הרשמה על ידי חבר ויש רק יום אחד בלבד להרשמה. מי שרציני מספיק שיתכבד ויגיע גם אם הוא גר במקום אחר. כשהגעתי היו שם כבר אנשים שפשוט ישנו את התור. עם שקי שינה ואוהלים ועיניים טרוטות ותקווה שיצליחו להרשם לפני שתתמלא המכסה. תור של אנשים מטורפים. הזוי לחלוטין.

אז זהו, נרשמתי  לעשות בעוד שנה את מירוץ  איש הברזל. 4 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים ו-42 ק"מ ריצה. המירוץ האולטימטיבי לכל משוגע טריאטלונים. ימינה והלאה  מקצה גבול היכולת. הדרך הארוכה הזו של שש שעות נהיגה היתה בעצם רק ההתחלה לדרך שתקח לי שנה.

בדרך כלל גם בבלוג וגם בחיים אני מספרת דברים אחרי, לא לפני. אבל הפעם לא בא לי. לא בא לי ללכת לטירוף הזה ולשמור הכל לעצמי. גדול עלי. אם אגיע לקו הסיום לפחות שיהיה לי איזשהו תעוד לשנה שהביאה אותי לשם, ומי מכם שישרוד כאן שילך את הדרך הזו איתי. אתם חברים שלי. לטוב ולרע לשפוי ולמטורף.

ובחזרה

בסיום ההרשמה נהגתי חזרה. רציתי גם בחזור לעבור את הכל בגמיעה. אבל היה כבר חם, הדרך ארוכה ומאחורי לילה ללא שינה. אחרי שלוש וחצי שעות הרגשתי שאיני יכולה. עצרתי וירדתי לערוץ של נחל שזורמים בו מים קרים ושטפתי את עצמי. פרשתי שמיכה שמתי ראשי על אבן ונרדמתי תוך שניה. קמתי והמשכתי עוד שלוש וחצי שעות. הגעתי הביתה עייפה. אבל הי, אני רשומה.

האהבה שלנו בוראת עולמות חדשים. כאלו שעד לפני קצת, כלל לא היו קיימים. בידיים גדולות וורידים תפוחים היא מותחת עורות ורוקמת גידים, מכווצת פינות ופורמת תפרים. כמו ילדה קטנה עם אש גדולה מניחה לפנינו יצירה משונה.

"זו ולא אחרת" היא מראה בגאווה. זו היא המציאות עליה עמלה. אנחנו קצת נבוכים,לופתים ידיים, מנגבים עיניים, נכנסים.

כשאהבה בוראת מציאות , איך בכלל מסרבים?

כשאני הולכת לישון אני נשכבת על הצד כי זו התנוחה בה אני ישנה.  כח המשיכה של הכרית גורם לכל המחשבות בתוך הראש להערם  על האוזן התחתונה. אם נשאר רווח בין אחרונת המחשבות לאוזן העליונה, לשם בדיוק תזדחל השינה. אבל אם הן סותמות את הכל זו בעיה, לשם כך אני מחזיקה לידי מגרסה. אני מאכילה אותה בדפי מחשבות והיא פולטת פסים של הרהורים שמנמרים את הריצפה כמו טישואים משומשים בעת מחלה. בבוקר, בעיניים חצי עצומות אני מספרת לו שבלילה גרסתי אותו כי הוא היה לי יותר מדי. הוא לא נראה מודאג. מטיל יהבו על צינת הבוקר, זו שתמיד תופרת אותנו מחדש עור אל גוף, גוף אל חום. צינה של ביטחון. אז באור ראשון אני בודקת את גודל הביטחון ומודיעה לו שהוא מופרז בכל קנה מידה, דוחפת את הראש מתחת לכרית מתפרקדת על הבטן באיברים פשוטים כאילו שאני לא שמה לב שאני בועטת אותו החוצה מהמיטה.

אין שום פרוטוקול שמתעד המשכים על הרצפה.

באמצע החיים פתאום גיליתי שיש בי צורך בנשים. למען הסר ספק ומניעת אכזבות- צורך בלתי מיני בעליל.

חברה טובה או חברות טובות תמיד היו. זו לא הנקודה. אבל איכשהו כמעט כל התחביבים או הדברים שעשיתי בחיים אם זה צלילה או צבא או שיט או אופנועים תמיד עשיתי בחברת גברים. ככה היה טוב ולא חשבתי שאני יכולה או רוצה אחרת. בתקופה שלפני המעבר לקנדה נהגתי להשתתף מדי פעם בתחרויות שיט של יאכטות כאיש צוות מחליף. גם בצוות הזה כולם היו גברים וזה הרגיש רגיל ומוכר. יום אחד הוזמנתי להשתתף בצוות שהוקם על טהרת הנשים, אד הוק לצורך תחרות מסוימת כולל תקופת אימונים. הצטרפתי אבל אני מודה שמבפנים קצת עיקמתי את הפנים. דמיינתי לי את הצעקות על הסירה, המריבות, היתה לי איזו תמונה של קקופוניה שלמה.

טעיתי וטעיתי בגדול. זו היתה חוויה מדהימה. היו שם נשים שהיה לי רק מה ללמוד מהן ולהביט בהן בהערכה. הן ידעו ים, הן ידעו את העבודה, רובן היו סקיפריות עם יאכטה משל עצמן וכמעט לכל אחת מהן היה סיפור חיים מופלא. אף אחת לא אכלה את השנייה וכמו שהן ידעו לקחת אחריות ולצעוק פקודות ברצינות הן גם ידעו לבלבל את הצוותים המתחרים לפני הזינוק, לחשוף ישבן או להרים חולצות. בשבילי זה היה ציון דרך קטן. השלתי מעלי עוד שכבת ציניות בכל מה שקשור בדבר הזה של "אחוות נשים". הבנתי שאוכל להנות מדברים כאלו בדיוק כפי שנהנתי עם גברים בצורה אולי אחרת אבל לא פחות משוחררת. הצוות ההוא התגבש לצוות קבוע אבל אני עברתי ארץ. בטיול האחרון שהייתי באיים ראיתי באחד מהמקומות כזו חבורה של נשים. בלילה הן ישבו מסביב למדורה, היה שם מלא אלכוהול והצחוק שלהן נישא. קינאתי.

אולי דווקא בתקופה האחרונה זה עולה בי ביתר שאת , אחרי שגלי נסעה ו"היא" באופן זמני נמצאת אי שם עם אהובה. תקופה שגם אם רק אחת אישה תעבור במקרה לקפה, זה יתקבל בברכה.