בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

המילים עוד יבואו ויעלו. רק עוד כמה שעות שינה אני צריכה.

המון המון תודה על התמיכה והאיחולים מהפוסט הקודם. הייתי כל כך צריכה ובחיי שאענה אחרי השלמת אותן שעות שינה. 

כבר כמה ימים שאני מסתובבת, מכבסת, מייבשת, קוראת, כותבת, חושבת, מתחילה ולא גומרת, באה, הולכת והכל בתנועות קטנות. בלי אנרגיות גדולות. אני צוברת את עצמי ואוגרת אותי לתוכי. הגוף מתקפל והמח משתולל.

אני מתקשה להאמין שחלפה כבר שנה מאז אותה החלטה, מאז אותו לילה והטירוף של הנסיעה. אבל זהו זה, עכשיו זה כבר כמעט רגע לפני יום הפקודה.

מחר אני כבר אסע.

וביום ראשון, כשאצלכם השעה תהייה חמש אחר הצהריים ותחשבו כבר איך לקפל את היום, בקצה אחר של העולם תותח אחד ירעם ואני נרגשת ומתוחה אצעד לתוך מימי האגם.

וביום שני, כשאצלכם השעה תהא עשר בבוקר ורובכם כבר תהיו ערים, בקצה אחר של העולם השעה תהא חצות ולשמיים יורמו זיקוקים.

ואני רוצה. אני רוצה בכל מאודי לחזות בהם מהצד הנכון של הקו. הצד של אלו שמסיימים. כל כך כל כך רוצה.

אז תהיו שם בשבילי. תחשבו עלי באותו יום ותחזיקו לי אצבעות. הייתם איתי לאורך כל השנה הזו עם כל האימונים ותמכתם ועודדתם כמו שרק אתם יודעים. אז עוד  קצת אני מבקשת כי אני כל כך צריכה.

אלו לא פרפרים שמסתובבים לי בבטן אלו פטרנודומים ענקיים.

אני משאירה אתכם קליפ קצר כדי שאם יבוא לכם תוכלו להכנס איתי לאווירה.

http://www.nasports.com/mediacenter/fordvideo/fordvideo.php

יש אחת ספה. כחולה ודי זקנה. אפילו קצת בלויה. אבל היא לא יכולה להיות "רק" או "סתם" עוד ספה. כי יש ערבים שעולם ומלואו מתכנס ומצטמצם רק בה. הראש שלו מונח בצד שלו והראש שלי בצד שלי. הרגליים שלי אצלו והרגליים שלו אצלי. ומשם בוקע שאר העולם. תחנות מחלפות, מילים נאמרות, עפעפיים כבדות, כפות מתעסות, הערות מתחכמות, דחיפות משועשעות, אמירות מצחקקות ואיברים מתעוררים ונרדמים חליפות. ככה עד שהלילה או העייפות או התשוקה מגרשים אותנו משם.

ואני יודעת שלא הייתי רוצה. לא הייתי רוצה ספה יותר ארוכה או ספה כפולה או כורסאות מתכווננות או מקום לרגליים נמתחות. בדיוק ככה אני רוצה. שניים לא כל כך קצרים שמשתרגים ומתכווצים בתוך אחת כחולה.

וסופהשבוע האחרון שוב נסעתי לשלושה ימים. הפעם במוצהר לצורך אימונים כך שאין לי קיטורים על דברים שלא מתערבבים. המון קילומטרים של אספלט. באוטו, באופניים, ומתחת לנעלי הריצה. מה שהיה לי מוזר בנסיעה הזו, שהיא נועדה לצורך אימון בתנאי מזג אוויר חמים. זה מצחיק אותי. אני, מילולי, צברית, ים תיכונית, בת ימית, חום יולי אוגוסט הרי זורם בעורקי מאז ומתמיד. מה לי ולקנדים האלו שלא יודעים חום מהו. אבל זהו זה. התלפלפתי. אחרי חמישה קייצים כאן גם אני כמו כל קנדי ממוצע צריכה להרגיל את הגוף מחדש לתנאי מזג אוויר חמים. והו כמה חם היה. כמות המים שהכנסתי לתוכי שווה בערך לכמות המים ששפכתי על ראשי ואולי ביחד הם שווים לכמות הזיעה שהוצאתי מגופי. באמת שכבר שכחתי איך זה כשהאוויר עומד, החום קופח על הראש, הדופק הולם ברקות וכלום לא זז. שכחתי איך זה לרוץ על שביל חם ויבש, הצוקים מסביב חשופים, האבק עולה מהרגליים הבוטשות ונחש ארוך וחום חוצה את השביל. היה קטע ששלט ברזל תלוי בצד הדרך התנדנד מרוח בלתי מורגשת וחרק על הסטנד החלוד שלו. לגמרי הרגשתי שאני בסצינה מהסרט קפה בגדד.

אני מודה. עולם חום בחום שכזה נדמה בעיני לעולם בלי תקווה.

ובכל זאת שונה הקיץ הזה מכל הקייצים. בדרך כלל אני נובלת בצהוב החם ופורחת באפור הרטוב. באמת שאישה של אפור אנוכי. אבל יש משהו בקיץ הנוכחי שמוציא ממני דברים שכבר אינם אני. הציפורניים של משוכות, יש לי טבעת באצבע \של כף רגל שמאל וצמיד על קרסול רגל ימין. מכל הרכיבות והריצות אני שזופה כמו איכרה והשער שלי קלוע כולו צמות קטנות כמו של כושית עברייה. אז אני רק צריכה שמישהו יזכיר לי שאני לא בת שש עשרה יותר כדי שזה לא ייגמר כאן רע.

ודבר אחרון והכי חשוב ממולץ בכל חום הקיץ. פעם הוא שכר כאן חלקה בדף התגובות שלי. הוא היה אורח של קבע ותמיד רצוי. מאז הוא כבר קנה בבעלות מלאה חלקה של קבע גם בתוך הנשמה שלי. אבל עכשיו יש לו בית משלו למילים המופלאות שלו. זו היתה בשבילי הפתעה עצומה ומאוד מאוד שמחה. אין לי מושג מה הוא יבחר לכתוב שם מכל המילים המשונות והמופלאות שלו שלמדתי כל כך לאהוב, אבל אני בטוחה שזה יהייה טוב כי הוא ממילא לא יודע אחרת.