בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

היה יום אחד לפני מספר שבועות בו עמדתי אל מול המראה, מתחתי ידיים למעלה, כנראה שפשטתי חולצה. פתאום נתקע לי המבט ונעצרה לי הנשימה. מתוך כלוב הצלעות הציצה לה בליטה. הרפתי את הנשימה והיא נעלמה. שאפתי -היא חזרה . לא אוהבת כאלו מציאות. הן מפחידות אותי. לא מכירה אותה את הבליטה, לא יודעת מי היא ומהיכן באה, רציתי שתקח את הדברים שלה ותסתלק מכאן. פחדתי אפילו לגעת בה. לא רציתי לדעת אם היא קשה או רכה למגע. אז עשיתי את מה שצריך לעשות בכאלו מקרים שזה לא להביט במראה או בעצמי במשך מספר ימים. מה שלא רואים המח מוחק ואם מתמידים הדברים נעלמים.

אחרי כמה ימים אזרתי אומץ ובדקתי שוב. ה"דבר" הזה עדיין היה שם. השיטה כשלה. לא נותרה לי ברירה. קבעתי תור לרופא. נכנסתי אליו לחדר והתפרסתי על שלושה כסאות. אחד לי, אחד לחיל ואחד לרעדה. כשסוף סוף הוא הופיע, הרמתי חולצה, מתחתי ידיים וחיכיתי בבעתה.

ואז הוא אמר לי לשבת והוציא עט ונייר. לזכותו ייאמר שהוא צחק עלי רק במבט העיניים שלו ושהוא לא צייר לי כבשה. הוא שרטט את בית החזה והכיר לי את ה"סטרנום" שלי, חבר פרלמנט לגיטימי בעצמות בית החזה. "אבל, אבל לא ראיתי אותו עד היום" מלמלתי להגנתי בבושה. הוא שאל אם במקרה אבד לי לאחרונה משקל. מייד רציתי להצטדק ולספר לו שאני רצה המון ואוכלת נכון ושככה זה טוב לי יותר, אבל החלטתי שזה לא מעניין ולכן רק עניתי בשקט שכן. "אז זהו", הוא אמר, "זו כנראה הסיבה שראית אותה לראשונה".

רווח לי המון המון כמובן. וגם שלא יהיו אי הבנות. עוד לא נולדה האישה שתאבד משקל ותתלונן על זה ואין לי שום כוונה להיות הראשונה. אבל יש דברים מוזרים בלחזור למשקל בו הייתי אולי בגיל עשרים. בעיקר כי אני כבר מזמן לא בת עשרים והדברים הם שונים. אני מוכנה להשבע שהעצם הזו למשל, אף פעם לא היתה. חוץ מזה שאני תמיד פוחדת לאבד שרירים. גידלתי אותם בהרבה אהבה והתמדה ואני לא מוכנה לאבד אותם. הם יקרים לליבי ומשקלם נמדד בזהב תרתי משמע. לכן אני משתדלת להיות מאוד זהירה בכל הניווט הזה שבין אוכל לבין ספורט אינטנסיבי. ככל שאני מעמיקה בנושא הזה  חקר הוא מרתק אותי נורא. טרם מצאתי את דרך המלך אבל אני איכשהו חושבת שאני בדרך הנכונה. אם אפשר, רק בלי בליטות יותר בבקשה.

סביר מאוד להניח שבלשלשת הפוסטים הצפויה כל מה שקשור לספורט ולתזונה- לא היתה זו המילה האחרונה. אויש איך שאני יכולה היות טרחנית בנושאים האלו. כן, זו היתה אזהרה.

לפני מספר ימים בפתאומיות וללא הודעה מוקדמת, לפחות לגבי, הקיץ החליט ללכת. לא היתה לו אפילו את ההגינוות לחכות שאוגוסט יפח רשמית את נשמתו. וכשהקיץ

עוזב כאן, זה לא בסגנון ה"תכף אשוב". או בסגנון, "הלכתי אבל השארתי אחרי סימנים למזכרת". הוא עוזב כמו סוכן מוסד שהועבר לארץ אחרת. בתיק גב קטן הוא אורז הכל. את הטמפרטורות, את האור, את הימים הארוכים ונעלם כאילו לא היה מעולם. אני מדמיינת אותו בדרכון מזוייף של סתיו עובר את הגבול ובורח מכאן. ואני נותרתי קצת המומה ולא מוכנה. בתוך המעיל שלי, בין האפור לגשמים, כשריח המדורה מחמישה ימים קיציים באוהל עדיין באפי, ברגשות מעורבים אני מוחה את אפי

אני יכולה ללכת מסביב ולומר שהחורף הקודם לא היה נחמד אלי, אבל האמת היא שבטח זו אני שלא הייתי נחמדה עם עצמי. החורף הקודם עבר עלי באנרגיות נמוכות מאוד. שעות העבודה המאוחרות שמסתיימות רשמית בחצות, השיטוטים והארוחות הליליות עם ג'וני, הסיגריות שהתגנבו בפיחות זוחל, הולך ורץ חזרה אל תוך חיי, כל אלו משכו אותי קצת למטה. היו לי בקרים קשים, כאלו שבהם אין לי כוחות לכלום. כשהתחלתי בנוסף לעבוד גם מהבית זה רק הוסיף לי לקשיים והכניס אותי למערבולת של איך בכלל מחלקים את הזמנים. אלו היו האימונים והריצות שהחזיקו אותי ערנית ושמרו על ספירה תקינה של כדוריות שפיות בדם. אני משערת שאם המשכתי לעבוד, אם עשיתי את המירוץ שעשיתי לפני תחילת הקיץ ואפילו טוב, העניינים לא היו יגעים כפי שנדמה לי שהיו, או שהכל יחסי. אבל זה לא משנה את העובדה שבחורף הקודם זו לא הייתי אני ולא היה לי טוב עם זה. אז כבר ארבעה חודשים שהפסקתי (שוב) לעשן. הפסקתי ללכת לאכול ארוחות אחרי חצות. אני ישנה הרבה יותר וגם יותר שעות בלילות. האנרגיות שלי מצויינות

בד בבד עם זה שאני מתקררת אני מבטיחה לעצמי שהפעם, זה יהיה אחרת.

לפני כמה שבועות, (ואולי כבר חודשים?) קראתי בעיתון על הזוג האמריקאי ההוא, בראון נדמה לי שמם, שעשו מרתון סקס במשך מאה ואחד ימים. האמת, אני לא מבינה את הקטע. זה נשמע לי שוחק ולא חיוני אבל אני האחרונה שיכולה לבקר או לשפוט מרתונים משונים של אנשים אחרים. אבל לא בענייני סקס באתי לעסוק, כי אצלי אלו רק מאגרי המילים שהתייבשו. אני לא כותבת. לא לבלוג, לא למחברת, לא למגירה ולא לתקרה. לא כותבת, נקודה. וכן, אני יודעת. ככה זה לפעמים, ומוזה לא מאלצים. לפעמים צריך פשוט להשלים עם זה שדברים נגמרים. אבל פתאום חשבתי על זה שגם למשל הנשמות, שמחזירות גוף לחיים, יש לבצע לעיתים בלחץ פיסי מתון ובתנאים לא טבעיים. זה היה הקטע שבו נזכרתי בזוג בראון, ומה שטוב לסקס יכול לעבוד גם עם מילים. אי לכך החלטתי ביני לבין עצמי על פרויטק "שוק הכרמילים". אני מתחילה בקטן, לא במאה ואחד ימים אלא בסך הכל בשלושים

במשך שלושים יום מהיום, יום אחר יום, ללא הפסקה, ללא הבדלה, ללא חג מועד או חריגה, ייכתב כאן פוסט. על כל המשתמע מכך בקשר ליחס בין כמות לאיכות, .לרדידות נושאים, לבריחת קוראים, לנפילות טילים, לריחות רעים, לניצול עובדים, טוב נו, נסחפתי קצת. כולה מילים

זהו. זה הדיל שלי עם עצמי ואתם תהיו או לא תהיו לי לעדים. בתום שלושים יום אולי אהיה חכמה יותר אם להיות או לחדול. לפחות אדע שניסיתי. כמעט את הכל.