בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ מָצָא מַר יַגּידוּ בּת-יָם יוֹשֶׁבֶת בַּכֻּרְסָא הֲכִי טוֹבָה שֶׁלּוֹ, הוּא בָּרַח מִן הַבַּיִת וְהִסְתּוֹבֵב בָּרְחוֹבוֹת עַד הָעֶרֶב.*

זה היה המשפט הראשון שעלה לי בראש כשפתחתי בוקר אחד לפני כמה ימים הבלוג שלי ומשהו שם לא הסתדר לי. הרבה בני ובנות- ים ישבו בכורסא הכי טובה שלי ואני נתבהלתי לי. אז הלכתי משם והסתובבתי ולא שבתי עד שאזרתי שוב אומץ.

אני חושבת שהתחושה העיקרית היתה פאדיחה. הרגשתי כמו הקטע הזה שבו יושבים ליד חבר טוב בחדר רועש עם מוזיקה ובדיוק כשצועקים לו  איזו שטות מושלך הס בחדר וכווווולם בחדר שומעים. אופס.

מאז חיכיתי שרכבת המומלצים תמשיך לנוע והיא דווקא כדי להכעיס נתקעה במשך כמה ימים כמו אחרונת הרכבות התחתיות בלונדון.

אז לא נותר לי אלא לחייך. לפחות חוויתי פעם בחיים איך זה להרוויח בשעה את מה שבדרך כלל אני עושה בשנה, אמנם בכניסות ולא בדולרים אבל הי, לא צריך להיות קטנוניים. גם זה משהו.

נכנסתי למסך העריכה, גיליתי שאפשר לעשות שם ניתוח לקשירת חצוצרה כדי לא ללדת יותר פוסטים מומלצים:)

תודה לכל מי שהגיבו, כולם יצאו איתי סלחניים ונחמדים. תודה לאלו שהביעו נכונות להשאר במנויים וסליחה שלראשונה בחיי הבלוג אני חושבת, לא עניתי לתגובות. פשוט הסתובבתי ב"רחובות."

מחרתיים נצא לטיול המאסף של הקיץ. רגע לפני שהחום ילך מכאן. אוהל שמיים ומים. כרגיל. בספטמבר כבר אשוב.

תשמרו לי על הכורסא.

*משפט פתיחה אחד מהאהובים עלי ביותר מספר הילדים המקסים אַמְבַּטְיָם של נורית זרחי.