בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אתמול נחה עלי הרוח. זה קורה בערך פעמיים בשנה. אספתי את כל השער למעלה צמוד וגבוה. התאפרתי כמו אישה. נעלתי מגפיים שגבוהות מכל הכיוונים ועוד כמה פריטים. בחיי שהייתי יפה. כשהגענו למסעדה חיכינו בפתח כי המארחת לא היתה. הסתכלתי מולי לתוך המסעדה ואמרתי לו "הנה היא, עומדת שם". זה לקח שבריר שניה אמנם, אבל פתאום הבנתי. זה לא היה תוך המסעדה הכיוון אליו הסתכלתי אלא ההשתקפות של המסעדה בקיר שהיה כולו מראה. זו לא היתה המארחת זו שמולי זו הייתי אני. עד כדי כך לא הכרתי את עצמי.

לפעמים אני תוהה אם זה עוול ואם כן למי, ההתנהלות הטבעית (מילה משודרגת למוזנחת) שלי, במשך שאר ימות השנה.

היה קר מאוד בים. הרוח היתה חזקה והשמש לא התעקשה. חיבקתי את לולה חזק חזק לתוכי כדי שלא יהיה לה קר. הקראתי לה את הסיפור* על דניאל, הילד המיוחד שנולד מכרובית. שתינו אוהבות את הסיפור הזה. אבל רק אחת מאתנו אוהבת את הילד שהוביל אותי לסיפור הזה. גם אותו הייתי רוצה לפעמים לחבק לתוכי חזק חזק כדי שאף פעם לא ירעד.

אבל אני לא יכולה. הוא לא שלי.

* ילד הכרובית/ יהונתן גפן.

אני מאוד אוהבת לראות ספורט. אני מאוד לא אוהבת לראות אלימות.

אני מאוד אוהבת לראות הוקי והרי לכם התנגשות.

שחקני הוקי הם בחורים צעירים ויפים עם חיוך של זקנים הומלסים.

אני לא מגזימה. לאף אחד מהם אין מערכת שיניים שלמה.

הם אפילו לא טורחים לסדר את השיניים במשך העונה כי ממילא הם יעופו שוב עם הזאפטה הבאה.

כמו בכל ג'ונגל גם במשחק הזה יש חוקים גם לחלק הלא חוקי שבו.

יש שחקנים עם דם אדום, יש שחקנים עם דם כחול.

שחקנים עם דם אדום מרביצים וחוטפים. שחקנים עם דם כחול נשארים נקיים.

יום אחד במשחק בין שתי קבוצות יריבות שחקן בשם מור עשה טעות של טירונים

הוא החטיף למרקוס. הקפטן השוודי שכולם אוהבים. כולם עצרו נשימתם. הרי ככה לא עושים.

מרקוס נפצע. חטף אולי זעזוע מח קל אולי אפילו הפסיד משחק או שניים וחזר.

תסמונת ה"שבט הבדואי" תפסה תאוצה. כאן תבוא נקמה. הצלת כבוד "המשפחה".

עוד דבר היה ברור. את המשימה אין להטיל על שחקן בריון אדום דם. בכך לא יהא די.

רק דם כחול יכול להציל כבוד דם כחול אחר שנפגע.

ללא מילים ובאופן טבעי על "טוד כוכב עליון"  הוטלה המשימה.

במפגש הבא בין שתי הקבוצות המתח היה באוויר אבל שום דבר לא קרה.

זה רק העצים והגביר את הציפיה. היתכן שדבר כזה  בכל זאת יעבור בשתיקה?

במפגש הבא בין שתי הקבוצות, הקבוצה של מור זיינה את הקבוצה של טוד.

הם היו בפיגור נוראי  ורב היה התסכול.

את הרגע הבא, אני, כמו מליונים אחרים לא אשכח.

מור עולה לכיוון השער בלי הפאק, ברגע של רגיעה. טוד מגיע מאחוריו, למור אין מושג מה בא.

טוד מכניס לו אגרוף מ א ח ו ר. אגרוף שהיו קפוצים בו התסכול, הציפייה, העצבים, הנקמה, הכל ביחד.

בשלב הזה טוד לא רואה את מה שאנחנו, הצופים רואים. מור נוחת על הקרח בלי לשלוח ידיים קדימה,

קריסה של בובת סרמרטוטים. טוד עוד מכה, החברים שלו מגיעים לעזור כולם נופלים על מור בערימה.

מהקטעים האלו בהם יושבים מול הטלווזיה ובוהים באימה, ואז מתכרבלים ומצטמצמים בזמן שאת מור מפנים על אלונקה.

קאט.

אחר כך מעבולת. טוד מתנצל. טוד בוכה. מור בבית חולים. משפט פלילי, טוד מודה מקבל על תנאי ועבודות שרות. בית דין משמעתי גורר השעיה. עדיין תלוי ועומד משפט אזרחי.

עונה אחר כך בלי קשר יש שביתה.

עוד כמה ימים מתחילה עונה חדשה. טוד חוזר לשחק. מור לא. כמעט שנה וחצי אחרי, מור עדיין משקם את עצמו מחוליות צוואר שבור ותופעות לוואי של זעזוע מח. טוד אשם? בטח. אבל לא לגמרי, לא לבד. אשמה אומה שלמה שנותנת לגיטימציה לסוג של אלימות בספורט שיצאה מכלל שליטה. האם אני אראה את העונה הבאה? הלוואי ויכולתי לאמר שלא. הלוואי ויכולתי לאמר "אני מחרימה". לצערי, כנראה גם הערכים שלי טובים בתאוריה ובמציאות הם לא רחוקים מהרצפה. אני רק אהיה מאלו שבתוך הראש יעשו כל פעם "דקה דומיה" או "דקה מחשבה" (הוא הרי לא מת), ואחר כך אנסה להנות מעוד עונה.

עיתונים שמש ומדרגות ומסביב יונים מחרבנות.

פסטיבל ספרים עלאק. "היא" אשמה.