בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אני לא חושבת שפעם טיפסתי את ההר הזה בלי לכתוב עליו אחר כך. הוא תמיד מפתיע אותי מחדש בחיוך האבנים הזה שלו,  חיוך אכזרי קשה שיניים אבל לא נעדר ניצנוצי קסמים. מעניין אותי כשאני מסתכלת אחורה, איך אני תמיד חוזרת אליו אל אותו ההר כשהנפש שלי טיפ טיפה עייפה. יש להם, לנפש ולגוף שלי זוגיות די ג'נטלמנית וטובה. כשהיא מתעייפת הוא מייד מתנדב לשנס מותניים ולהעמיס על כתפיו הרחבות עוד קצת משא. אני ממש מרגישה תוך כדי העלייה והטיפוס איך הוא מתאמץ, מגייס שרירים, לוקח על עצמו עוד ועוד והיא מבינה, אט אט מזדקפת, מנערת את גיזרתה העדינה, מפזרת שערה ומתנקה. חוק שימור ה(מע)מסה.

כשהדופק כבר גבוה והזעה ניגרת בלי טיפת קלאסה או בושה, יש שלט צהוב מאיר עיניים שאם יכול היה היה גם נושך את המטפסים בידיים. הוא מספר להולכים שהגיעו לרבע הדרך בלבד, שהדרך עוד יותר תלולה ושהמשך העלייה באחריותם המלאה. תוצאה של נסיון מר של צוותי חילוץ שלא פעם ולא פעמיים חילצו משם מטיילים שלא בדיוק הבינו מי נגד מה. אני מחייכת כי אני כבר מכירה, מגבירה את המוזיקה באזניים, מרימה את הרגליים וממשיכה וממשיכה. לא מדובר מבחינת מרחק בדרך ארוכה. בסך הכל כשלושה קילומטר אורכה. זה השיפוע שמעניק לה את אופיה הבועט שגם נותן את הסטירה. על המרחק הזה צוברים גובה של כ 860 מ' (2,800 פיט) וזו צבירה נאה. כשאני מגיעה למעלה לפיסגה לא ממש אכפת לי שאני עם אף אחד אני תמיד מחייכת כי אני לא מתאפקת. ברכבל הענק בדרך למטה כשכל הנוף המדהים פרוש במרבדים מעורפלים, אושיק לוי ורוני אלטר מספרים לי ש"הימים ימים של קיץ, הלילות לילות שרב על העיר עולה כבר בוקר עכשיו" ואני יודעת שגם אצלי  עולה הבוקר. יש במשוואה שלי נעלמים, יש דברים שלא פתורים, יש אנשים שמתקשים. אבל האושר הוא כאן והאושר הוא עכשיו ואני לא ארפה ממנו. אתפוס אותו בכל מצב.

הייתי רוצה לשבת איתו בים עם בירה וסיגריה ולדבר על החיים. אצלו הייתי יושבת שעות ומעיינת באלבומים. איתו הייתי יוצאת למדבר ליומיים טיולים. עם שניהם הייתי מתה פעם לצאת לריצה ארוכה ועם ההוא לרכיבת אופניים לא פחות ארוכה. איתו אני יודעת שהיינו נורא נורא צוחקים על העולם ונקרעים על כולם. ממנו הייתי רוצה שיספר לי איך זה שם בחיים הכל כך שונים ואצלו בחיי שהייתי פשוט מנקה את האבק והדירה אפילו שתכף תהייה חדשה. עם ההוא הייתי מעשנת ג'וינט מתמסטלת וסופרת את הדגים. אותו הייתי מושיבה לפני שיסביר לי למה ויפתח לי את כל הקשרים וממנו הייתי מבקשת רק להקשיב כי יש לו קול נפלא. איתה הייתי מדברת על כתיבה בלי סוף ואיתה על דברים קצת אחרים וגם ריכולים כי זה נורא כיף ובלי זה אי אפשר. אצלה הייתי שופכת את הלב כמו שאפשר עם מי שעבר אותו דבר ואיתה הייתי יוצאת לטיול מופרע וזרוק וקצת אחר. איתם הייתי מתה לשבת לארוחה טעימה באיזה נחל בצפון ואיתו, טוב לא יודעת איתו זה קצת סיפור אחר. לה הייתי מספרת שראיתי אותה ברשת ושיש לה חיוך מקסים ואישיות נפלאה ולהיא הייתי אומרת כמה היא עדינה, איתה הייתי נורא רוצה לדבר על ילדים ומעברים בחיים. אפילו עם אלו שלא החלפתי מילה היו לי המון דברים לדבר. אותו הייתי שואלת איך הוא מצליח לעזוב אותן כשהן כל כך יפות ומיוחדות ולומר לו שגם הוא מיוחד, ממנה הייתי רוצה ללמוד איך להחזיר קרניים של שמש ואור, לה הייתי רוצה לומר שאדום תמיד היה בעיני צבע אישיות מופלא ולהן הייתי מספרת איך הכתיבה שלהן נותנת לי השראה.

באמת שאתם לא רבים אבל זו דרכי המשונה לומר לכם שאתם חשובים לי, שאתם מאוד מעניינים אותי ושאתם מחלחלים לי משם לכאן כל הזמן. בשבילי אתם לגמרי אמיתיים, הגבולות כבר מזמן מטושטשים.

המילולי ברגע של חולשה לשנה החדשה.

אני נוקשת לך על בית החזה את הנקישות המוסכמות, שתיים מהירות ושלוש חלשות. אתה פותח ואני כולי רטובה. המגבת שלי עם הציורים של הדולפינים כבדה וספוגה. אני מסבירה לך שאני בכלל לא בוכה. זה לא מהעיניים שלי המים, זה מהבריכה הפתוחה. היום היה היום האחרון. שחייה אחרונה. והגשם לא הפסיק לרדת. איש אחד וגשם ואני.

זה כנראה הרגע בו אתה יכול לסחוט אותי אבל זה כבר לא יעזור ממילא אין לי כסף. אני מסבירה לך שחשבתי על זה שאז, בלילה, זה בטח לא היה האור של השמש אבל גם לא האור של הירח. זה היה סתם אור של פנס הרחוב שנדחק בין שלבי התריסים וצייר לנו על הגוף קווים ופסים. אתה לא מבין מה אני רוצה, אתה עדיין הלום שינה. היא הולמת בך בפריכות פלומתית השינה הזו. החתול שאין לנו מתחכך בך כי אתה חם ואני קרה ואני מחכה שתשאל אותי מה אני בעצם רוצה. רק אחרי שסובבתי את הברז עם הנקודה האדומה וכל האדים כבר מסתירים לי את הראיה, אני מרימה רגל מעל לדופן לבנה ולוחשת שאני חושבת שמשהו מדהים אותי בך.

"וזהו? זו היתה הפעם הראשונה?" היא נראתה מאוכזבת. "כן זהו. מה לעשות, אי אפשר לייפות."

הקיץ ההוא בגיל שבין 14 ל 15 היה קיץ מופלא. קיץ כזה שממנו גוזרים קליפים לסרטים של חופש ונעורים. נסעתי לדודה שלי ליומיים ונשארתי חודשיים. לארי היו תלתלים עד הכתפיים ואופנוע ועוד ארבעה חברים שצרפו אותי בלי מילה לחבורה. כל הקיץ היה כולו ים וגלים ומסיבות וגילויים. על הספסל בגינה, כמו אני משערת רבים ורבות אחרים, למדתי איך איברים מתקשים ואיפה נוגעים ואיך עוברים זרמים ואיך נוזלים זורמים. הכל לאט ובעדינות הכל בחדווה ובהתרגשות וכמעט הכל מעל לבגדים. הקיץ נגמר ואיתו אהבת הנעורים. הם כולם היו גדולים ממני ואוטוטו החלו מתגייסים. אני זוכרת את עצמי שוכבת על הספה בבית מותחת על הקיר רגליים שזופות (אוח הזכרונות) ומבינה שצריך ללכת הלאה. באותה חבורה היה גם עופר היפה. אתם יודעים נו, זה עם העיניים המדהימות עם החיוך והגומות, זה שלא מפסיק לסובב ראשים ולהחליף חברות. הדון ג'ואן. בדיוק מסוג הבחורים שאף פעם לא חיפשתי את קרבתם. לא יודעת אם בשל מגננה או מתקפה או פשוט אינסטיקטים בריאים שמרוח נהנים אבל ברוח לא אוחזים.

חלפו חודשים וארי היה כבר עבר די רחוק. יום אחד התחיל עופר להתקשר אלי. אני לא הבנתי ובכלל לא רציתי וכבר לא הייתי ומה פתאום. אבל אז נבט בי הרעיון. החלטתי לאבד אותו, את הקרום הזה. פתאום תקף אותי סוג כזה של רצון. אין לי מושג מאיפה הגיע אלי הרעיון בגיל הזה, שכמו כל דבר שרוצים לעשות באופן מוצלח, עדיף ללכת לבעל ניסיון. בפעם הבאה שעופר התקשר קבעתי איתו. נסעתי באוטובוס לעיר שלו. לא היה לי צל של ספק למה ומה אני רוצה ממנו. זה היה קר רוח לחלוטין. אני זוכרת שהגעתי אליו לבית של ההורים שלו שנסעו. אני אפילו זוכרת את התחתונים שלבשתי באותו יום. אם אני מתאמצת אני גם זוכרת את הזיון. לא כאב מדי כשהוא היה מעלי, ברגע האחרון הוא עוד שאל אם אני בטוחה ואני הנהנתי לחיוב כתשובה. אני זוכרת אותו חודר אלי לאט לאט ומסתכל בי בעיניים היפות האלו שלו, נזהר, ואני אומרת לו שזה בסדר גמור ומסתכלת עליו לראות אם יש לו גומות גם כשזה נגמר. האמת היא שהוא היה כל כך נחמד ורך ומחבק שאפילו הייתי מופתעת.

לא עניתי לו יותר לטלפונים אחרי אותו היום. בהתחלה הוא לא כל כך הבין חשב שאני כועסת ולי לא היו אז המון מילים להסביר. העדפתי פשוט להתחמק. מבחינתי תפקידו הסתיים בהצלחה. לי נשארה חוויה מאוד טובה צרובה בזיכרון גם אם מי ששומע תמיד אומר שככה זה קר, שככה זה לא נכון.