בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

כשזה לא בארץ ההבדל העיקרי הוא שזה נקודתי. זבנג וגמרנו. וזה בסדר מבחינתי. אין ת ק ו פ ת חגים. יש ערבחג. הא ותו לא.  יש ארוחה, ולמחרת בבוקר פותחים את הדלת ונכנסת השגרה. היא קצת מפהקת היא קצת עייפה, אבל מופיעה עם הטרניג והטישרט האפורים, ויאללה לעבודה.

אבל היה נחמד. ג'ני  הכינה את העוף, את הסלט ואת הירקות המבושלים. פילי הכינה את סלט הקינואה, פשטידת התרד ועוגת התפוחים. אני הכנתי אותו. והוא הכין את המרק ואת הקוסקוס עם הירקות. הכל היה טעים. אבל רגע גם לי היתה תרומה. אני הייתי המומחית לספנקינג רימונים. אף אחת לא ידעה יפה כמוני לחבוט להם בטוסיק עם כף של עץ ולהוציא את כל הגרעינים.

היום בבוקר נתקלתי במישהי יהודיה שמאוד התלהבה לספR לי איך היא חגגה את Rאש השנה (נו, היא מאלו שמדברים בריש שכזו) והיא התלהבה מזה שאוכלים חלה מתוקה עם צימוקים, ואני השתתקתי פתאום. שני לחמים הבאתי אתמול לארוחה. האחד עם פלפלים חריפים והשני שנקרא "בצק חמוץ". אופסי. אני מקווה שלא גרמתי שלכולם תהייה שנה חריפה שורפת וחמוצה רק בגלל שאני מאותגרת מנהגים.

למתנות יצאתי החנונה של הלייפ והבאתי לכולם ספרים. ההנאה של ללכת ולרכוש שמונה ספרים שונים האחד מהשני היתה פיתוי גדול והנאה צרופה.

זהו, אני סיימתי את החגים עד פסח. רק דרככם אמשיך לעבור את שאר החגים, את החופשים, את הגשרים, את הימים הנוראים, את הפקקים, את הכבישים הריקים ואת הסיפורים המשפחתיים. אז אל תשכחו לעדכן.

האמת שרציתי כבר לפני איזה שעתיים להגיע למחשב הנישא ולכתוב את הפוסט היומי. אבל היתה בעיה. במחשב השני הגדול, הוא דיבר בסקייפ עם אנשים. שנה טובה איחולים ועניינים. הדבר היחיד שאני שונאת יותר מלדבר בטלפון הוא לדבר בסקייפ. אז הייתי לכודה על הספה מפחדת לעשות תזוזה שמא ישמעו אותי או תתפוס אותי המצלמה ואצטרך חס וחלילה לשבת לפטפט ולומר שנה טובה. בשלב מסויים שקלתי לזחול על הריצפה ולהגיע למחשב הנישא מתחת למצלמה אבל פחדתי שהוא לא יעמוד במחזה בלי להסגיר אותי ואז אני אבודה. הי, מעולם לא טענתי שאני נורמאלית. כאן השעה כבר אחרי אחת עשרה בלילה ואני לא בנויה לניהול שיחות חג בשעות האלו.  טוב נו, האמת שזה סתם תרוץ. אני לא בנויה לשיחות אלו באף שעה, חול, חג או לא חשוב מה. אחר כך יש לי את החוצפה לטעון שאין לי חברים.

טוב לא משנה. אתם ממילא כולכם עסוקים. עורכים שולחן, מחפשים את המפה הלבנה, רצים לקנות מתנות, מבזבזים תלושים, חותכים תפוחים, מבשלים, אופים עוגה, גוררים כסאות, מגהצים חולצה או קונים שמלה. אז אין צורך שארים אליכם טלפון עכשיו לומר שנה טובה. זה רק יפריע. אבל זה לא אומר שאני לא מאחלת, זה לא אומר שאני לא מתכוונת, זה לא אומר שאני לא רוצה.

תזכרו, האושר לא מגיע בבלוקים ענקיים, הוא בא בחרוזים קטנים וצבעוניים. אז אני מאחלת לכולכם שתהייה לכם שנה מלא שרשרים:)

לעיתים אני תוהה, בשיא הרצינות האם רחמים עצמיים הם הטחול או התוספתן של הנפש. כאלו שאפשר גם בלעדיהם ואפילו רצוי. בשביל מה הם טובים?

 הם כמו טיפה של דיו על נייר רטוב.  מתפשטים לכדי כתם רורשאך שמהפנט את העין לבהות בו, להמציא בו צורות. שובים במתיקותם, בידיהם הכמו תינוקיות. רק כשנסגרת אחיזתן הן מסתברות כצבתות מרירות.

ואולי כן צריך אותם. אולי הן חלק מההנאות הקטנות של החיים. מקום חם ומזמין לברוח אליו מקור הרוחות השורקות. כמו חלוק מרופט או נעלי בית נוחות.

חדש! הסרת רחמים עצמיים בלייזר. אין צורך בהרדמה מקומית. יש סיכוי לצורך בטיפול חוזר אחרי שנה, הם עקשניים כמו יבלית.

פעם קראתי בין שורות שלו מילים שעצי הבאובב הן בלבול של אלוהים. הצמרת בפנים ובחוץ השורשים. בתוכי אני יודעת  שהוא-אלוהים, עשה את אותו בלבול  גם עם קצת מהאנשים. כל הבחוץ שלהם הוא בעצם איברים פנימיים. מה שהיה צריך להיות מוגן באדמה פרוש לכל רוח ונתון לכל מכה. אסור להם כמעט להפגע.  מה שלנו הוא שריטה- אצלם-דימום נורא. אלו שורשי הנפש שכורכים עצמם סביבם וזועקים עם כל מגע. לעיתים, רק הבדידות תגן עליהם. ארבע קירות ללא נפשות פועלות. הלב כבר לא יכול לשאת את עוצמת השמש של ההוויה מבלי להעלות כוויה. לאנשי הבאובב יש נפש ללא מנגונני קרישה. זה כואב נורא לשאת את העולם הזה בעוצמה כך כך גבוהה.