בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

החטא?

לבקרים יש זרימה משלהם, חוקים פנימיים ושיפועים פחות או יותר קבועים. כשאלך לבית הקפה תמיד יהיה מקום לשבת, תמיד יהיה לי ספר ותמיד תהיה חצי שעה. לא חשוב עם האימון  שלי הוא יהיה או שכבר היה ולא חשוב מה כמות העבודה. לא מתווכחים עם זרימה. אז שלשום כשהגעתי ולא היה מקום לשבת זו היתה צרימה. החזקתי את הקפה והתלבטתי לאן לקחת אותו . הבטתי בשמים וראיתי שהגשם יתאפק עוד חצי שעה אז יהחלטתי לשבת בחוץ באחד השולחנות הנטושים. עדיין לא מאוד קר אבל כבר לא לגמרי נעים. הוצאתי את הספר. חשבתי לעצמי שבטח יש סיבה קוסמית טובה למה דווקא היום אין מקום בפנים. בראש עברו לי הסיפורים האלו של אנשים שניצלו בדקה התשעים כי לא היה מקום על המטוס או משהו דרמטי שכזה. אבל החיים, החיים הם יותר אפורים.  התחלתי לקרוא.

"שלום, זו את, לא הייתי בטוחה מרחוק אז התקרבתי לראות" אמרה לי מישהי בעברית מעל הראש.

הרמתי את המבט והלב שלי אמר:  "אויש".

[ריווינד- לפני שנה עזבתי את עבודת "הכישורים הנמוכים" שעבדתי בה. האישה הזו שעמדה מעלי עכשיו , היתה שם לקוחה. אני לא רוצה לומר עליה שהיא מייצגת את  "הישראלי המכוער" זה לא ביטוי יפה. אז במקום זה אני רק אומר: הישראלית הבוטה, הישראלית הקולנית, הישראלית המתערבת, הישראלית המנדנדת, הישראלית הדורשת, הישראלית הצנטרליסטית. בכל פעם שהייתי רואה אותה הייתי בורחת כמו מפני מגיפה.]

"איפה את, אני לא רואה אותך שם כבר!" היא צועקת עלי.

"לא, עזבתי כבר כמעט לפני שנה" אני עונה.

"למה?", היא מניחה ידיים על המתניים, "אז מה עכשיו את לא עובדת?"

"דווקא כן עובדת. אבל מהבית"

"אה באמת, במה?"

"בעריכת די...."  עוד לפני שאמרתי את הנ' של הדין הבנתי שעשיתי טעות מרה.

היא בדיוק מסוג האנשים שכבעל מקצוע כלשהו יקרא על דרכם מייד הם יחשבו שיש לנצל  ולסחוט את ההזדמנות עד תומה.

עיניה התעגלו, הידיים צנחו  ומגישה מתנשאת וקול צעקני הכל פתאום השתנה.

"אהההה, באמת את עורכת דין? לא ידעתי"

כאן באה חקירה קצרה לוודא את שנות הוותק, הניסיון והתואר ושלא חל איזה בלבול.

ידי התהדקה על הקפה המתקרר, אצבעותי מוללו את כריכת הספר ביאוש , ראיתי , ראיתי את זה בא.

"תשמעי, אני ממש ממהרת יש לי רק חמש דקות. אני בדרך חזרה מהמוסך, אני צריכה להגיע לבעלי הביתה ואני עוד בדרך לקנות נר נשמה לאימי שנפטרה, אז תני לי לחשוב רגע ואני אמצא איזו מכל השאלות שיש לי היא הכי חשובה"

גם כשהגשם ,כמו שהבטיחו השמיים, התחיל לרדת אחרי חצי שעה היא - עדיין לא פסקה. היא עמדה, וישבה ,שקלה לקחת גם קפה והתחרטה, שוב נעמדה, ושוב ישבה. בכתה, התעשתה, שאלה, וסיפרה. את הסיפור שלה יכולתי אני לספר לה כבר אחרי המשפט הראשון שלה. את האמצע את הסוף וגם את ההתחלה. קראתי את ה"ספר" הזה בכל כך הרבה תיקים משפחתיים. הדמויות תמיד אותן דמויות וגם התפאורה. האם שנפטרה. הירושה. האדמה. האחות המועדפת.  האחות המקופחת. הנכד הגרגרן שבוחש בשמנת לפני שזו בכלל בקערה. הכעסים, המריבות, האשמות, הדמעות. מה ניתן מרצון מה נלקח במרמה. בתפקידי משנה תמיד יופיעו עסקאות קומבינציה, קבלנים, עורכי דין, עיריות אישורים. הכל על כסף ושום דבר לא כסף. הכל על אהבה.

הכל על דירות ורווחים ואדמה ובעצם הכל על משקעי עבר ועל שופל שמוחק משפחה.

ואני בכל הזמן הזה אספתי בבהילות ענפים ועלים של שלכת וכל מה שמצאתי כדי לבנות סביב הלב שלי חומה.  יש לי נטייה ליפול עם אנשים כאלו. להציע עזרה. ואני לא רוצה. אישה כמוה תשתה את דמי עד בלי די. אני לא אוהבת אותה, אני לא סומכת עליה, היא אישה מרה וקשה. לא חסרים לה אמצעים והמסכנות שלה נובעת בעיקר מההתנהגות שלה עצמה.  האמת היא, שמכאן גם אין לי שום אפשרות להציע לה עזרה מעשית מקצועית. אז כל פעם שהלב שלי הציץ דחפתי אותו חזרה.

שעתיים אחר כך אספתי את הדברים ואמרתי לה שאני חייבת ללכת. היא הלכה אחרי. היא ביקשה שאקח את הטלפון שלה ואני הצלחתי לסרב.  נפרדתי ממנה לשלום ונעלמתי לתוך החנות הקרובה. בעודי בוחרת בפיזור דעת עגבניות שאלתי את עצמי האם חטאתי בערב יום כיפור והאם אני הופכת לכלבה.

ועונשו?

אין כמובן שום קשר בנושאים.  זו רק סמיכות הימים  שמדביקה לפעמים באופן מלאכותי אירועים. הכנה למירוץ מרתון אורכת בסיביבות חמישה חודשים. במהלכם מגבירים מדי שבוע את המרחקים. השיא הוא בריצה הארוכה כשבועיים וחצי לפני המירוץ. חזרה גנרלית. אחר כך נפח האימונים ילך וירד עד ליום המירוץ עצמו. לאותה ריצה ארוכה אחרונה בארץ קוראים "מסכמת". הכל בארץ נשמע כמו ז'ארגון של צבא. אבל האמת שזה שם נכון. הריצה הזו מסכמת את כל התקופה. אף פעם לא שאלתי אנשים אחרים אבל אני בטוחה שלא רק אצלי , יש לריצה האחת הזו חשיבות  ומשמעות יתרה. היא התא החי של הזיכרון, היא נושאת את הקוד הגנטי של הביטחון. איתה מתייצבים בבוקר המירוץ על קו הזינוק ויש לה השפעה פסיכולוגית גדולה. 

אתמול היתה הריצה המסכמת שלי. 35 ק"מ. כאן אני מתלבטת איך לכנות אותה. חרא? מחורבנת? גרועה? על הפנים? בושה וחרפה? קצת מכל דבר אני משערת.

25 ק"מ ראשונים בלי שום בעיה. עשרה אחרונים התדרדרות מהירה. אני לא יודעת אם הייתם פעם בשוק הכרמל בשעת הסגירה. רעש נפילת תריסי הגלילה המתכתיים נשמע מכל עבר. פלאק! פלאק! פלאק! ככה זה גם בגוף. מישהו מבפנים סוגר את המערכות בטריקה אחת אחרי השנייה, הרגליים- עופרת יצוקה. תחושה מאוד לא נעימה. ולא, אין שום נחמה בעשרים וחמישה הטובים. מרתון הרי מתחיל רק בקילומטר השלושים.

וכן. אני כבר מנוסה. זה הרי לא יהיה המירוץ הראשון שלי. אני אפיק לקחים ואעשה לעצמי ועדת חקירה ואנסה להבין למה ומי ומה קרה. אבל שום דבר לא ישנה את העובדה שלקו הזינוק אני אתייצב עם זיכרון של ריח ריקבון שעולה מירקות תוססים בסוף יום של שוק על הריצפה.

מי חוזר מטיול ארוך ומדבר על ריצה? מה זאת אומרת מי. אני. כי ככה. כי יש ריצות שנחרטות בי. אפילו שזו היתה סתם ריצת אימון. ואפילו והנה אני מגלה לכם את הסוף - זו היתה ריצה שעברה ללא אירועים מיוחדים, ובכל זאת היה בה משהו חזק שנחרט  בי. אני חושבת שזה בגלל התחושה שהיתה קצת חדשה. אני יודעת לרוץ לבד ואני יודעת לרוץ בקבוצה. אני יודעת לרוץ עם מוזיקה או רק עם רחש פסיעות ונשימה. אבל אני חושבת שהפעם למדתי לרוץ עם פחד.  פחד הוא סוג של יצור שיכול להיות לפעמים מאוד סמיך. הגיוני או לא הגיוני, מוצדק או לא מוצדק זה לא עושה אותו לפחות ממשי. ממה פחדתי? אתם יכולים לצחוק עלי, אבל פחדתי מדובים. פעם לפני כמה שנים נתקלתי בדוב במהלך אחת הריצות שלי. זה הסתיים בכך שכל אחד פנה לדרכו אחרי מבטים חודרים. אבל זה הספיק לי. אני פוחדת מהם. לא חסרים סיפורים. אני לא דוברת בשפת החיות. גם כשאני נתקלת בריצות בחיות אחרות אני מרגישה  מאויימת ושהן יודעות את זה.

 הדובים באזור שבו היינו הם לא בגדר שמועה או אגדה. הם בגדר עובדה. מאוד מוגמרת. הוראות הבטיחות למטיילים שם, מעבר להוראות הרגילות של לא להשאיר אוכל או זבל בחוץ כוללות גם לא לבשל בכלל דגים והשיא- לנשים במחזור מומלץ מאוד לשים טמפון!!! ואני בטח שאני בשיא המחזור ובטח שעוד לא קם הדובון שיגרום לי לשים טמפון.

אבל רציתי לרוץ. ערב לפני, הפחד שלי והעקשנות שלי עמדו אחד מול השני וחשפו שיניים ושיחקו בהורדות ידיים. הם היו די שווים. שובר שויון היה האיש שלי. בלי שהוא אפילו יודע מה מתחולל בתוכי. אם הוא אומר משהו כמו "עזבי תרוצי ביום אחר" הפחד היה מנצח אבל הוא אמר "כן תרוצי" וזה הכריע את המערכה.

בשלוש לפנות בוקר באוהל התעוררתי וחשבתי על זה שאני ארוץ עם מקל קטן שבקצה אקשור גרב מלאה בטישו. ואחזיק מצית ביד השנייה. וככה אם אתקל בדב אדליק ויהיה לי לפיד אש להגנה. מסוג המחשבות שנדמות מאוד הגיוניות וסדורות בשלוש לפנות בוקר מתוך ערפילי השינה.

בחמש וחצי בבוקר התעוררתי מרעש טיפות הגשם על האוהל. הבנתי שלפידים כבר לא יהיו כאן. יצאתי מהאוהל והרתחתי מים לקפה על הגזיה הירוקה. קפאתי מקור במעבר משק השינה לבגדי הריצה. בסוף לקחתי פעמון וקשרתי לאחד מבקבוקי השתיה ויצאתי לדרך.

והפחד היה שם. רצנו זה לצד זו. אט אט התפזרו העננים והשמש התחילה לעלות. הדרך היתה מקסימה. מדי פעם נפתח היער בצדדים לכרי אחו מדהימים ומוריקים עם קרניים ראשונות של שמש שנשברות על משטחים רטובים. הלב שלי נפל כמה וכמה פעמים. בכל פעם ששמעתי רעש ענפים נשברים. אבל לא ראיתי דובים. לא תמיד הסתכלתי. היו איילים. ופעם אחת פרה שחורה שהפריחה לי את הנשמה. והמון ציפורים וצ'יפמנקים קטנים. לעיתים הפחד חיבק אותי חזק ולעיתים קצת הירפה. זו היתה גם הידיעה הזו שעד שאגיע לכביש לא יהיה שום בן אדם, שום בית, שום אוטו. זו רק אני בעולם.

עשרים ושבעה קילומטר מאוחר יותר ראיתי  סוף סוף את פיתול הכביש מרחוק. נשמתי נשימה עמוקה לרווחה. עכשיו נותרו לי רק עוד שבעה קילומטר של כביש עד למקום הפגישה. בכביש כבר לא מפחיד, הפחד שחרר אחיזה. הוא בטח רץ חזרה.

בבוקר לפני שיצאתי חיברתי למכנסיים את האייפוד שאפל הקטן שלי ושטר של  כסף. ידעתי שלא אתחבר אליו ביער. אם דב בא לאכול אותי לפחות שאשמע. אבל בניתי על המוזיקה כדי להעביר לי את הזמן בקילומטרים האחרונים של הריצה בכביש.  את הכסף לקחתי על כל מקרה של תקלה אם הוא לא יגיע לנקודת הפגישה.

אז פניתי שמאלה לכביש והמשכתי לרוץ. גיששתי מימששתי חיפשתי . לא דובים, לא יער, לא אייפוד ולא כסף. איפושהו כנראה בשביל זה נפל. מנחה לאלוהי הדובים. הם בטח יושבים עכשיו שומעים את הפלייליסט שלי וצוחקים.

שני קילומטר לפני צומת המפגש כבר התגעגעתי אליו נורא. הבדידות והפחד היו סמיכים כל כך שזה נראה כאילו שעזבתי אותו לפני שנה. לפי החישובים הוא כבר היה אמור לעקוף אותי, לצפצף לי, לסמן לי שהוא מחכה לי. זה לא קרה. לא לקחתי פלאפון כי אין באיזורים האלו שום קליטה. הגעתי לצומת שבה קבענו ופשוט ישבתי וחיכיתי. ואחר כך צעדתי וחיכיתי. ושוב ישבתי.  וקמתי והלכתי ודאגתי וישבתי. אבל ידעתי שאם הוא מתעכב יש סיבה.

בסוף הוא הגיע. מאובק לא פחות ממני. היה לו פנצ'ר באמצע החולות. לא נורא.

בערב האחרון של הטיול ישבנו בחושך ליד האוהל ושתינו קפה. שנינו הבטנו בחור שבעץ לידנו כי גר בפנים רקון.(דביבון מצוי) בערבים הוא היה מציץ ומוציא את הפנים הממושקפות שלו מהחור לבדוק אם הלכנו לישון. אם אפשר כבר לצאת. "עכשיו אני יכול כבר לספר לך" הוא אמר. ואז הוא סיפר על הלילה שהוא קם לשירותים ועל הרעשים, ועל הזוג שעמד שם עם הילדים, ואיך הם הלכו לישון באוטו כי היה להם דב בתוך הדברים. אלו שהיו באלכסון מאיתנו.

אני שמחה שלפעמים הוא מסתיר ממני דברים. אני שמחה  שלפעמים גם אם רק לזמן מסוים, אני מתגברת על פחדים.