לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.


כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2013    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2013

עונת מעבר


עכשיו אני יודעת שיש שני סוגים של נשים משוגעות עם חתולים. הזן המוכר של נשים שמוקפות בבית בעשרות  חתולים והזן הפחות מוכר של נשים טרוטות עינייים שמסתובבות בכל הסמטאות בשעות הקטנות של הלילה והגדולות של הבוקר בלי שום חתול רק עם שקית מרשרשת עם חטיפי חתולים בידן.

 

במשך שבוע התגבהו סביבו מגדלי הארגזים החומים והוא בטח הרגיש  כמו מישהו שחי בכפר ופתאום מוצא עצמו בעיר בין גורדי השחקים.  והוא מרחרח ומרגיש אבל מתנהג כרגיל. יוצא ונכנס, אוכל וישן רק טורח יותר מתמיד להכריז בקול רם על קיומו.

היתה תכנית. נביא את משאית השכורה נעביר את הדברים. אחר כך אחזור ואקח אותו באוטו. היתה לנו חפיפה של יומיים בין הבתים ולכן לא היתה בעיה להשאיר לו את החלון הרגיל פתוח ואת האוכל בפינה הקבועה.

 

תכניות לחוד ומציאות לחוד. הוא שיחק איתנו על הדשא כשיצאנו להביא את המשאית ונופף לנו לשלום בזנבו. כשחזרנו לא היה. לא נורא הוא מסתובב הרבה ובכלל עדיף שלא יהיה בבלאגן של ההעברה. חזרתי אחרי העברה- כלום. קערות האוכל מלאות, הדירה ריקה ועצובה. חזרתי שוב בערב ובלילה ולפנות בוקר. הייתי שם כל היום למחרת כי הייתי צריכה לנקות ומי לא בא? החתול. בערב נפגשנו שם עם בעלי הבית למסור חזרה את המפתחות. החלונות נסגרו הקערות הוצאו וחתול אין. ביאושי הלכתי לבית הקודם שלו לבדוק הם ראו או שמעו. אמרו שלא אבל הבטיחו להתקשר אם יצוץ. 

 

קשה לי להסביר את המועקה. כאילו נסעתי משם והשארתי את אחד הילדים מאחור. המחשבה שהוא יטפס על הגדר ויגלה חלון סגור. שישב ליד הדלת ואף אחד לא יפתח. שיחשוב שנטשנו אותו. גם ככה קשה לעבור בית. הכל בלאגן ועמוס רגשות וחששות ומעייף וכמו בפעמים קודמות בתקופות לחוצות- זה תמיד הוא שמצליח בסוף להוציא ממני את הדמעות. וככה במשך שלושה ימים הלכנו לשם כל הזמן במשמרות בכל מיני שעות עושים סיבובים בשכונה ובכל הסמטאות. 

 

היום בבוקר היתה עוד פעם כזו. אבל הפעם זה היה  כמו סצינה מסרטים הוליוודיים. השמים היו אפורים וירד מבול. הגעתי עם האוטו עם לב כבד שבטח גם הפעם לא יהיה כלום. פתאום אני רואה את היצור הפרוותי השחור הזה יושב ליד הדלת של הבית הקודם. רטוב כמו חתול בגשם. הלב שלי פעם בחזקה קראתי לו הוא הסתובב ורץ לקראתי ואני לקראתו, הוא מילל כחתול ואני פועה ככבשה. בטח אם השער שלנו לא היה רטוב הוא היה מתבדר ברוח העזה.  הייתי מצויידת בשקית החטיפים שלו, בקופסא של אוכל רטוב ובשמיכה מוכרת שלו. עם הפק"ל הזה הסתובבתי כל הימים ולו לא הייתי מוצאת אותו היום בטח הייתי ממשיכה להסתובב ככה שנים.  שכנעתי אותו להכנס לאוטו. לקחתי אותו ככה בלי מנשא ובלי כלוב כי אין לי. הוא היה מבובל ונסער ובשלב מסוים הצליח לפתוח את החלון החשמלי באוטו בטעות ופחדתי שיקפוץ החוצה אבל הוא לא.

 

בכל מקום שקראתי לפני כן וכל מי ששאלתי אמר לי שכשאעביר אותו מאחר והוא חתול חוץ צריך לסגור אותו בבית החדש לפחות לכמה ימים. עד שיתרגל. בלב ידעתי שזה לא אפשרי. לא איתו. ובאמת ברגע שנכנסנו הביתה הוא חיפש איך לצאת. לא בשביל לברוח אלא בשביל להרגיש שהוא לא כלוא. יש לו נשמה של נמר הרים.  אז פתחתי לו. את השעות הבאות בילינו כשכל כמה דקות הוא מילל בחוזקה יוצא ונכנס כמו מטורף. בכמעט שנתיים שיש לנו אותו לא שמעתי אותו מיילל כל כך הרבה כמו היום. לאט לאט הוא נרגע. התחיל לרחרח להתחכך לאכול ובסוף בסוף גם לישון. הרגשתי תשושה כמו אחרי יום קשה עם תינוק צורח. עכשיו כבר לילה מאוחר ושנינו ערים. עדיין בודקים עדיין חוששים. בסוף אצטרך ללכת לישון ולסמוך. הראיתי לו את כל החלונות מהם הוא יכול לצאת עם ירצה והשארתי אותם פתוחים. 

עכשיו הכדור בידיים שלו. 

נכתב על ידי , 3/8/2013 00:13  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmiloli אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על miloli ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)