שבוע שעבר חגגנו יום נישואים. היה לו רעיון מבריק שבמקום לצאת למסעדה והדברים הרגילים ניסע לסופשבוע משפחתי לעשות משהו שלא עשינו שנים ושנינו מאוד מאוד אוהבים. מבריק אמרתי כבר? כמות האושר בטיול הזה היתה בלתי נדלית. כמעט דחינו את הנסיעה כי תחזית מזג האוויר על האי צפתה סערה. אבל בסוף אמרתי שנוסעים וזהו זה ויהיה בסדר. יצאנו בתשע בבוקר ואחרי נסיעה, מעבורת ועוד נסיעה הגענו בסביבות ארבע לאי. לפני שהמשכנו למלון עצרנו רגע ליד הים לבדוק את מצב הגלים. התנאים היו מושלמים ובו ברגע הטלתי וטו על התמקמות במלון בשל שעות האור המועטות שנותרו בטרם חשכה וסערה שיכולה להכנס בכל שניה. נסענו ישר לחנות' שכרנו את גלשני הגלים והחליפות ונכנסו למים.
בכלל לא המציאו עדיין כלי מדידה שיכולים לאמוד את גודל התרחבות הלב. פשוט אין. חשבתי שאולי הסוג הזה של ספורט שייך כבר לעבר והוא מאחורינו כי די, כבר הזדקנו לא? טעיתי ובגדול. אני באמת לא יודעת איך לתרגם את ההרגשה הזו במילים. הקטע שבו חותרים פנימה כנגד הגלים ויש בו תחושה של חופש, של אופק בלתי נגמר וזרם שמושך אותך למרחבים עצומים, הקטע שבו מתרסקים אל תוך הגלים ומתערבלים בכח למטה עם כל המים המלוחים, הקטע שבו גולשים ביחד עם הגלים, המהירות העוצמה, הכל ביחד זה כדור עצום של אושר. בלי שאני אפילו מרגישה אני חוזרת להיות נערה ושרה שירים ומדברת לגלים ויכולה להעביר ככה שעות באושר וניתוק מוחלטים. העובדה שהפעם לא הייתי לבד ולא נערה חסרת דאגות אלא אמא ואשה רק היוותה ערך מוסף ומלאה אותי התרגשות. כשראיתי את הקלות והחינניות שהבת הגדולה קולטת את העניינים ונעמדת על הגלשן כאילו היא עושה את זה כבר שנים, את הבת הקטנה מתגברת על כל הדאגות שלה עטופה כולה בחליפה כובע וכפפות לאט לאט משתחררת ודוהרת לה בתוך הקצף הלבן ואת האיש שלי שבשליטה מלאה עוזר להן ולוקח אותן למים העמוקים ושולח אותן אל הגלים וגולש בעצמו, אף אחד לא יכול היה לצייר לי תמונה משפחתית מושלמת מזו. כשירד החושך יצאנו מהמים מאושרים ורועדים מקווים שהסערה תבושש לבוא.
בלילה במלון התחילו גשמים ורוחות חזקות. היה לנו חם ונעים בפנים. שמחתי שהספקנו לגלוש לפני שהים נהייה בלאגן אבל בלב עדיין לא אמרתי נואש. למחרת היה אפור ורטוב וראינו שאכן הים הוא ים של סערה ועלה, בטח לא מתאים לבנות. לא התייאשנו נסענו לחוף אחר שבו יש קצת יותר הסתרה בגלל מבנה טופוגרפי של סלעים והחלטנו שנכנסים. הים היה יותר קשה, פחות סלחן, יותר בלאגן והרבה יותר עוצמה בגלים אבל זה לא פגם בהנאה של אף אחד מאיתנו. היינו בתוכו אולי שלוש שעות וכל הזמן הזה היה אפור וירד גשם זלעפות אבל למי אכפת אנחנו ממילא רטובים. בשלב מסויים הגדולה השאירה את הגלשן שלה בחוף ונכנסה שוב לתוך הגלים. הייתי לידה עם הגלשן שלי והאושר המשוחרר הזה שהיה לה על הפנים יחרט בי לתמיד, אלו היו רגעים בלתי נשכחים. תמיד אהבתי ים חזק אפור וקודר, תמיד אהבתי להיות בתוכו כשיש גשם ועננים וכשפתאום יכולתי לחלוק את זה עם האנשים היקרים לי ביותר בעולם וכולם היו מאושרים, שאר העולם פשוט נעלם, כל הכוכבים הסתדרו במקומם והחיים היו דבר מושלם.
זה היה יום נישואין עגול לגמרי לא רק במספר השנים אלא בכל המובנים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
