הדחף לבלוע את כל הידע עלול לבלוע את האדם בעצמו. אף על פי שבאחר צהריים של התניית אהבים התשוקה עלולה להתממש ולמצוא פורקן, התשוקה לדעת אינה נחה לעולם. טוליה מארגונה, קורטיזנה איטלקיה שנולדה בראשית המאה השש עשרה, כתבה: "...משום שגוף אנושי לעולם לא יוכל להתמזג עם גוף אנושי אחר, המאהב או המאהבת לעולם לא יוכלו לממש את כמיהתם זו."
...
"באוהבים," היא כתבה, "יש בה בעת תקווה ופחד. בה בעת הם חשים להט אדיר וקור גדול. הם רוצים ודוחים באותה מידה, שוב ושוב הם מנסים להיאחז בדברים, ושוב ושוב הם נותרים בידיים ריקות. הם יכולים לראות ללא העיניים. אין להם אוזניים, אבל הם שומעים. הם צועקים ללא לשון. הם עפים ללא נוע. הם חיים בשעה שהם גוססים."
...
היכולת ליהנות מהחיים היא מעלה שאינה נופלת משאר המעלות. השמחה אינה פשוטה כפי שהיא נראית. ישנם אנשים שמתוך פחד או בשל חשש משיפוט חברתי מתנגדים דרך קבע לרגש הזה, וכך, לאחר זמן מה, הם מאבדים את המיומנות ואינם מסוגלים כלל ליהנות. אחרים, שמתבלבלים בין רכישת מיומנות להנאה, מעדיפים את הכיבוש על פני התענוג ולעולם אינם נהנים מפרי עמלם. ליהנות מהחיים זאת אמנות, לחוש בתשוקה ולקבל את מה שמגיע בעקבותיה, לנצור כל פרט, עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר, כל טעם, תחושה, תנועה רצונית או מקרית. ההתנסות הזאת דורשת אומץ לב חמקמק. תענוג, שמחה, התרוממות רוח יכולים להוציא אדם מאיזון, לפרוע את סדר היום שנקבע מראש (וכפי שבדרך כלל קורה, את סדר הלילה). ומשום שכמעט כל צורות השמחה הן בנות חלוף, ההנאה מובילה בסופו של דבר לאובדן, ויהא זה קטן ככל שיהא – אובדן שצופן בחובו ידיעה שהכול הוא בר חלוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
