יש משהו מוזר בלרדוף אחרי החלומות שלך.

זה מתיש, מעייף, מתסכל ועולה המון כסף.

ויש בזה גם הרבה סיפוק. לדעת שהצלחת, שהשתפרת.

אני והסוס רכבנו טוב. היינו במצב שלא היינו בו הרבה זמן. עם כל אימון, עם כל שיעור, אני משתפרת. השרירים זוכרים. הגוף זוכר. חזרו השרירים בכתפיים, ברגליים, הטרפזים חזרו. הצלחתי להשאר על המעגל קטן עם כיפוף החוצה. אני לומדת להתעקש עד שזה מצליח, בלי לוותר. בלי להגיד "בסיבוב הבא זה ילך יותר טוב". רואים את זה גם באימונים. אני חוטפת פחות צעקות. אני לומדת לבקש עזרה בדיוק במקומות הנכונים. בזמן הנכון. לא לחכות עד שיעירו לי. 

הנסיעות מתישות. אבל זה שווה את זה.

אני לומדת לקחת את עצמי בידיים גם בחיים האישיים. ראיתי היום חבורה של נערים יושבים ליד הרכבת. על הרצפה. חיוך עלה על שפתיי; גם אני הייתי ככה בגילם. ואז הבטתי במגפיים החדשות שנעולות לרגלי, חושבת על הדורבנות החדשות שנמצאות בתיק ושם הבנתי שאני כבר לא הילדה בת ה17 שעושה שטויות מפה ועד מחרתיים. אני לא מוותרת לעצמי, למרות שיש הרבה שכבר מיואשים ממני. 

קניתי לאסו לא מזמן, בתחרות האחרונה שבאתי להריע בקהל. גם בזה אני אשתפר. 

אני טרם יודעת אם אני אכנס להתחרות בעונה הבאה. אני עוד לא בטוחה בעצמי, או ברכיבה שלי. למרות שזה חלק מהתהליך, אי אפשר להמנע מזה. 

אני בדרך לרשיון. גם שם אני מפסיקה להגיד לעצמי תרוצים. אין יותר. במכשול הבא אני לא אצליח אם אני לא אעבור את המכשול הנוכחי בצורה טובה.

"תן לסוס לטעות ותתקן אותו בחדות. אחרי התיקון, תן לו הרפייה. שיבין את המקום שלו".

אז אני מתקנת בחדות את עצמי, ולא נותנת לעצמי הרפייה עד שאני לא אעבור את המכשול בצורה טובה. 

באימון האחרון לימדנו את הסוסים לעקוב. אז עקבנו אחד אחרי השני, במרווח של מטר מהזנב, ומטר לשמאל. יחסית לקאטר לשעבר הסוס שלי לא עשה עבודה טובה כמו שציפיתי. אבל הוא היה הכי טוב מבין כולם, אז זה בסדר מספיק בשבילי. הצלחתי להשאיר אותו איפה שרציתי. זה אומר המון על התהליך שעשיתי עד הלום.

הישיבה שלי השתפרה. ישבתי טוב בג'וג, וגם בקאנטר. לסוס שלי יש צעד גבוה יחסית, מה שגורם לי לקפוץ באוכף רוב הזמן. היום לא קפצתי. לא נעלתי את האגן. רכבתי אותו בצורה הכי טובה שרכבתי אותו מאז הפעם הראשונה שעליתי עליו. 

hey. so far so good.