זה התחיל בשיחת בטלפון כשעה ומחצית אחרי חצות הלילה של יום שלישי. "תביאי את אמא, היא לא עונה לפאלפון שלה".
חמש שניות אחרי זה אמא אומרת "הרופא הכריז שהמצב מדרדר וקורא לכולנו".
כמחצית השעה לאחר מכן אנחנו בדלת, עם תיקים מוכנים לכל מצב שלא יהיה, מחכות למונית.
מספר שניות לאחר מכן שיחת טלפון. בעודה מנתקת את השיחה אמא אומרת "תבטלי את המונית, אין טעם ללכת. היא הלכה ורוצים להוציא את הגופה מהחדר".
אני יושבת על המדרכה, מבטלת את המונית, מביטה בשיחים מולי, מליטה ראשי בין כפות ידיי ומרגישה כיצד הסכרים שהיו כל כך חזקים עד כה נפרצים בעצמה אדירה.
עשינו אחורה-פנה, כשאני שורכת רגליי ומנסה לראות את השביל מבעד לדמעות.
בסופו של דבר נרדמתי. לא התעוררתי עד 7:30 בבוקר.
בהתחלה זה הרגיש כמו כל בוקר. ואז זה היכה בי, כמו שגל חזק מכה בך כשאת עומדת בים כשהמים מגיעים עד המותניים. ביטלתי את שיעור הנהיגה שלי, את יום העבודה שלי. הדמעות לא איחרו לבוא.
לקח לנו הרבה זמן להתארגן. באיזה שהוא מקום לא רציתי לארגן את התיק. לא רציתי לחשוב מה אני צריכה לקחת. כי אז זה הופך את המציאות לאמיתית, ואני רציתי שזה יהיה חלום רע, סיוט, שאם אני אצבוט את עצמי מספיק חזק אני אתעורר.
ובסוף הגיעה שעת היציאה. בדיעבד אני שמחה שאמא בחרה לנסוע במונית ולא באוטובוס, למרות כל הכסף שזה עלה.
הקדמנו בכמה שעות. אמא תדרכה אותי על מנהגי אבלות ועל דברים שמותר ואסור לה לעשות, ושאני צריכה לשים לב אליהם.
עד שהגענו לבית העלמין לא תפסתי מה קורה בכלל.
הכניסה לבית העלמין כרוכה בירידה קטנה, שבתחתיתה רחבה גדולה. מצד שמאל הכניסה לחלקות עצמן, מולך נמצאת החלקה הצבאית (לשמחתי לא קלטתי שם מצבה כל שהיא), ולימיניך נמצאת רחבה מוצלת ע"י צילייה גדולה.
ומתחת לצילייה הזאת נחה סבתא. עטופה בבד כחול-עמוק שכתוב עליו משהו - לא הצלחתי להתמקד במילים. נעמדתי מתחת לשער, פעורת עיניים הנעוצות בגופה הצנומה שהיא סבתא שלי, בלי שום יכלת לזוז. ידעתי שאני צריכה להתקדם עם כל שאר האנשים שהגיעו, אבל הגוף שלי מיאן לתפקד.
הרגשתי את ידייה של אימי חובקות את כתפיי, נותנות לי את הכח להמשיך ללכת.
רציתי לרוץ משם. לצעוק לשמיים שזה סיוט, שאני בטח אתעורר עוד רגע. זה הרגע שמתעוררים, לא?
אבל זה לא היה חלום. לא היו הספדים, כי זה חודש ניסן. אבל דודי ודודתי נאמו ושום עין לא נשארה יבשה.
התיישבתי והאנשים הסתירו לי הכל. התנחמתי בכך.
התקדמתי עם האנשים לכוון החלקות, אבל לא יכלתי להכנס. שמעתי את המעדרים ננעצים באדמה. שמעתי את הרב שר את התפילה. והכל הרגיש כאילו אני בתוך המים - הילוך איטי ומעומעם.
כשהכל הסתיים ואנשים הניחו אבנים על הקבר הטרי והתחילו לחזור אז אזרתי אומץ כדי לקום ולפסוע קדימה. הרגשתי כאילו אני פוסעת בתוך בוץ. לא הצלחתי להתיק מבטי מהנייר שאמר את שמה. האישה החזקה והענקית הזאת, וכל מה שנשאר ממנה זה תל קטן של אדמה ואבנים. שאר העולם חדל להתקיים מבחינתי.
"את הנכדה?"
הנהון קלוש ומשיכה באף.
"וואי כמה היא אהבה אותך. כמה היא שמחה בך. כמה היתה גאה בך!".
ואני רק רציתי לזעוק "אז למה היא מתה?!".
היא מתה אפופת מורפיום, בשינה נטולת כאבים.
לא הספקתי להפרד ממנה. לא הספקתי לבקש את סליחתה. לא הספקתי להגיד לה כמה אני אוהבת אותה. כמה אני מעריצה אותה.
התיישבתי על הכורסא היום בבוקר והבטתי בארון הזכוכית שבמטבח, היכן שנמצאים כל חפצי הנוי ובקבוקי האלכוהול וסטים של צלחות וכוסות, ואז נפל לי האסימון שאף פעם בעצם לא יצא לי לשאול אותה מה הסיפור מאחורי כל דבר. מה הסיפור מאחורי הפילים שנמצאים למעלה. מאחורי כל חפצי העץ הקטנים על המדף, מאחורי הואזות והכוסות היפות. כל הסיפורים האלה.
לא הספקתי להגיד לה שאני מצטערת שהייתי נכדה קשה כל כך. שלא הייתי שם בשבילה מספיק. שלא הרמתי את הטלפון בשביל שתי שניות של דיבור.
לא הספקתי.
לא הספקתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Shadow Of The Wind.