| 12/2008
טוב, תנו לי לבלשט קצת
כבר כמעט חודש עבר מאז שמשהו טוב קרה, וגם הוא, כדרכם של הדברים הטובים, נעלם ונותר ללא זכר.
מ ח ר אני מתפטרת, החל מ מ ח ר יהיה לי עיסוק אחד פחות, ותירוץ אחד יותר לשבת ימים על גביי ימים בבית, בלי ששום דבר יטריד אותי, יעסיק אותי, יחייה אותי, עד שכבר כול כך ישעמם לי שאני רק ארצה להתגייס כבר. כן, בטח.
הסביבה גם היא, לא לפה ולא לשם. אבל. כול אחד, בין אם הוא רוצה ובין אם לא, מתחיל להרגיש את הסוף.
לא בא לי לעבוד. לא בא לי להתבטל. לא בא לי ללכת. לא בא לי להישאר. ואף-על-פי-כן. אני עוד כאן.
אפשר להצביע על כול כך הרבה דברים שגויים, בכול מקום, כמעט בכול עת, אבל לרוב אין כוח ואין דרך לשנות שום דבר מכול זה, אז אתה נשאר כולך מכונס בתוך עצמך, מוצא את עצמך שותק אל מול כול העלבונות וכול התלונות הניתזים עלייך כמטר יריות, הישר למקומות הרגישים, הישר למקומות הכואבים, כמו סכינים בלב. ואתה אפילו לא מנסה להשיב אש, מה הטעם? בסופו של דבר אתה נשאר לבד, ויש לך רק את עצמך להלקות. אז זה מה שאתה עושה.
אז לעוד שנייה אחת אני אמשיך לחשוב על כול האכזבות שמגיעות מכול המקומות הכי לא צפויים, ואנסה לחשוב לאן מכאן, מה קורה בהמשך, מה אני רוצה שיקרה, אבל כול השאלות האלה נותרות בלא מענה, ת מ י ד.
עבר הופך להווה הופך לעתיד הופך לעבר, ימים עוברים, אנשים מתחלפים, סטטוסים משתנים, מצבים מתהפכים, ואותה הרגשה מכרסמת לאור כול אלה, נשארת תמיד אותו דבר, החוץ מתהפך מקצה לקצה. אבל. הפנים לעד יהיה חקוק בסלע. הריי, אומרים שהאופי נקבע עד גיל חמש, ומשם והלאה- זה אבוד.
ומכאן, מה שלא הייתי, כנראה כבר לא אהייה.
כול הזמן מפה לשם, ממצב כזה לאחר, טועמים מהקצוות, דמוקרטיה ודיקטטורה, חורף וקיץ, קיבוץ ועיר, ורק העיוורון תמיד נוכח, במרדף אחר ההתקדמות, ההשתדרגות, ההמשכיות, אף אחד לא שואל אותך אם אתה רוצה להמשיך, אתה פשוט חייב, כי ככה זה. אבל. מתרגלים.
אין פואנטה. אף פעם אין פואנטה. זה קצת כמו החיים. טוב, תלוי של מי. נגיד, שלי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
