הסיפור שלי - החיים בין יאוש לתקווה

התקבלתי כן כן התקבלתי זהו הפעם אני בפנים. המרוץ לתואר עומד להתחיל 4 שנים של עבודה קשה ועם קצת מזל שאולי יהיה לי ואני בדרך הנכונה.

כך עברו להם השנים שלוש שנים נפלאות באחת המכללות בארצינו הקטנה. הייתי בנאדם מאושר הכרתי אנשים נפלאים וגם הממוצע שלי היה דיי גבוה. הכל על פני השטח נראה כאילו המזל שלי סוף סוף השתנה.... עד אשר היגעתי לשנה הרביעית כאן התחילו הדברים להשתנות הרגשתי כאילו שלוש שנים טיפסתי על הר גבוה ועכשיו שאני כל כך קרובה למה שרציתי הכל מתרסק הרגשתי כאילו דחפו אותי בכל הכוח מההר ואני.... אני נפלתי נשברתי התרסקתי ....

טוב כדי שתבינו למה הכוונה נחזור לחודש לפני תחילת השנה התאריך 30.6.2008 יום שני בשבוע אני בפגישה אצל המפקחת (כבר סיפרתי לכם שבסוף החלטתי ללכת על חינוך) אחרי שיחה קצרה קבלתי את הצ'אנס שלי והיא אמרה שתהיי איתי בקשר לגבי השיבוץ. אותו הזמן בחודש יולי עבדתי בקייטנה מאוד נהנתי זה חיזק לי את הבטחון שאני בדרך הנכונה אך גם חששתי קצת היו שם באותה התקופה כבר ניצנים ראשונים של בעיות הייתי צריך לעבוד קשה יותר על האסטרטיביות שלי ולדאוג יותר למשמעת בקייטנה. בכל מקרה תקופת הקייטנה נגמרה. וכעבר זמן מה קיבלתי את השיבוץ שלי שלושה גנים באיזור לא רע אני הולכת להיות גננת משלימה כמו שרציתי (לפחות בהתחלה) ואחר כך אולי לקבל גן משלי עם קבוצה משלי, איזה התרגשות.

השנה התחילה לה ולאט לאט הבנתי שאני לא ממש בקצב הנכון היה לי מאוד קשה לשמור על משמעת ב-2 מתוך השלושה גנים שלי ההרגשה שלי אותה הרגשה נפלאה שהייתה לי בשנים שלמדתי הלכה ונעלמה ואת מקומה תפסה הרגשה אחרת הרגשה של תיסכול וייאוש אפילו החונכת שלי ( אגב זאת שנת הסטאז שלי אז היית לי חונכת בשטח) לא ממש ידעה אייך לעזור לי. באחד הגנים היה ממש קטסטרופה הילדים לא נתנו לי להעביר מפגשים. התיסכול שלי הלך וגדל ואליו הפעם הצטרפה גם תחושת חוסר אונים (זאת תחושה איומה)... בגן אחר ששם חשבתי שעוד הולך לי התברר לי כי הדבר אינו נכון. ערב אחד כששוחתי עם הגננת החונכת שלי היא אמרה לי שהמפקחת מסרה לה שאחד ההורים או מספר הורים (שמעתי גסאות סותרות כל פעם) התלוננו עלי "השמיים נפלו עלי" - "האדמה נשמטה מתחת רגליי" עלי התלוננו ההורים ההורים פוחדים להשאיר את הילדים בגן הם טוענים שביום שאני נמצאתשםי זה מסוכן, מה ??????? אייך זה יכול להיות ??????  לא הבנתי מתי ואייך זה קרה לי. נכון שהיה בוקר אחד שהיה בלאגן אבל זה מפני שאחד השובבים של הגן עשה שטויות ואני ניסיתי להרגיע אותו. אז פתאום נהייה מסוכן לילדים להגיע לגן ביום שאני נמצאת בו? לקחתי את זה קשה לא ממש ידעתי מה לעשות עם האינפורמציה הזאת .... ימים שלמים זה לא יצא לי מהראש וביחד עם עוד דברים שהתרחשו השנה היו לילות שהדמעות פשוט זלגו ללא קול. אלו היו המסמרים הראשונים בארון שלי... אבל בגן השלישי שלי שם היה לי נחת קרן של אור קבוצה מקסימה צוות נפלא. הם שם הילדים המקסימים האלו נתנו לי את הכח לעבור את השנה הזאת. שבגן אחד הבלאגן חוגג הצוות צבוע ומרכל מאחורי הגב, בגן אחר ההורים צופים ומבקרים כל צעד ומתלוננים ישר לחלונות הגבוהים בלי לברר או לדבר ישירות עם הנוגעים בדבר  ובגן השלישי נחת ואושר.

טוב סוף השנה הולך ומתקרב מצבי רחוק מלהיות טוב ... האחראים במכללה שאני לומדת מנסים לעשות את הבלתי אפשרי ולמנוע את סגירת המחשב. גם החונכת שלי איפה שהוא בצד שלי. המפקחת מזמן הייתה מעיפה אותי אם לא היו עוצרים אותה, ומראים לה את הצדדים החיובים שבי ולא רק את מה שהיא שמעה מאותו הורה\הורים. נכון להיום יש אולי צ'אנס שאקבל הזדמנות נוספת להוכיח את עצמי, להתקדם עוד צעד עם החלום שלי ואולי רק אולי ליישם את מה שלמדתי על בשרי השנה בדרך הקשה בדרך של השטח, המציאות.

עכשיו בפעם הבא שיגידו לכם שיש פער בין המכללה לשטח תאמינו !!! אני בטוח מבינה הרבה הרבה יותר טוב על מה מדברים, עם נפש פצועה מהרבה מילים שפגעו בלבי ונזרקו לחלל האוויר מחכה לתשובה הסופית של השנה ..............