מחר תהיה האזכרה של סבתא שלי ז"ל.
5 שנים עברו כבר. 5 שנים!!
לא הייתי בהלוויה, לא הייתי בשום אזכרה...
החלטתי שאני חייבת לנסוע לשם.
אז אתמול נסענו אני וחבר שלי לאשקלון לבית העלמין.
היה דווקא ממש נחמד בדרך...הגענו, הלכנו לקניון, למקדונלד'ס
היה נחמד.
אח"כ הלכנו לשכונה שבה גרתי 11 שנה.
היה מרגש.
הלכנו למכולת מול הבית.
שעדיין המוכר זוכר אותי אחרי 6 שנים שאני ל גרה שם.
היה מרגש.
ואז פגשנו את טניה, החברה ההכי טובה שלי.
נסענו לבית העלמין...ועדיין היה נחמד.
ירדנו מהאוטובוס, הלכנו איזה 15 דקות באמצע שום מקום...היו צחוקים...היה כיף.
ואז הגענו לבית העלמין...הלכנו לחפש מישהו שיעזור לנו למצוא...
ומצאנו...
ואז הכל השתנה.
מזג האויר השתנה בהתאם למצב הרוח.
השמיים התמלאו בענני סופה.
החלו ברקים ורעמים ורוח.
תוך שניות הכל השתנה.
שמנו אבן, הדלקנו נרות, עמדנו שם.
ואני...
פתאום התמלאתי זכרונות, כמו שבחיים לא היו לי.
כל הפעמים שהייתי באה אליה.
כל הפעמים שהייתי מסרקת את השיער שלה (כל כך אהבתי את זה)
זכרונות טובים
שגרמו לי לחייך.
ואז באו הזכרונות הרעים.
אותם פעמים שהייתי רואה אותה בבית החולים...
אותה פעם אחרונה שראיתי אותה אצלה בבית...
שוכבת על המיטה...שעליה תמיד שכבה.
לקום היא כבר לא יכלה.
אותה פעם שניפרדתי ממנה...
איכשהו היא יצאה מהבית, בדרכה לבית החולים בפעם האחרונה.
שעונה על סבא שלי ואבי.
היא עמדה שם..
ואני
התקרבתי לנשק אותה..
בפעם האחרונה.
התקרבתי והתרחקתי..לא הייתי מסוגלת...
היא לא נתנה לי..
היא הסתכלה עלי וחייכה..
ואני..
ישבתי במכונית וראיתי אותה מתרחקת באופק..
ואז לא ראיתי אותה..
רק שיחה שעתיים לפני שהיא ניפטרה.
שיחה שאמרה לי שהכל יהיה בסדר..
אבל זה היה שקר.. ידעתי שלא.
היא אמרה שהיא תהיה בסדר..
ושניה אחרי אבא שלי התקשר ואמר שהסיכוי קלוש.
שעתיים אחרי היא ניפטרה.
ואני
באותו יום הייתי במסיבה..
לא ידעתי מה קרה..
בוקר אחרי אמרו לי...
ואני
לא בכיתי..
פשוט הדחקתי הכל.
אחרי כמה ימים נסענו לשם.
לאותו בית שהכל קרה
לשבעה.
לא הייתי מסוגלת לשבת שם.
ישבתי ושתקתי..רק סבא שלי דיבר, עם דמעות בעיניים
דיבר ובכה..
סיפר מה קרה ואיך
סיפר שמצא אותה בלי הכרה
סיפר שהיא ניפטרה בידיו.
ואני
אכלתי את עצמי מבפנים ושתקתי.
לא הייתי מסוגלת להיכנס לחדר ההוא.
לא הייתי מסוגלת לשבת שם יותר.
קמתי והלכתי.
ושוב הדחקתי הכל.
בחיים לא דיברתי על זה עם אף אחד.
מה שאני באמת מרגישה.
ואתמול
כשעמדתי שם מול הקבר...
כל כך רציתי לבכות
אבל לא הייתי מסוגלת..הרגשתי לא בנוח
רציתי להיות שם לבד..
לשבת שם שעות..
לספר לה הכל.
כמה שאני מתגעגעת....=\
אני מקווה שטוב לה
אי שם היכן שהיא לא תהיה בגן עדן...
אני יודעת שהיא שומרת עלי ואוהבת..עדיין.
ולי נשארה רק מזכרת אחת ממנה...
אפילו לא תמונה...
רק העיניים שלי...שירשתי ממנה.
וכל פעם שאני מביטה בהם במראה..
אני רואה אותה..מחייכת אלי..
מאי שם..בגן עדן.

השמיים שהשתנו בבת אחת


השתקפות השמיים במצבה

אחרי זה כל הדרך חזרה לנתניה ליווה אותנו הגשם והברקים.
במקום הדמעות.
ואחרי זה בערב גיליתי שסבא של חבר הילדות שלי ניפטר.
בקרוב יהיו עוד כמה תמונות מאשקלון...
כרגע זה קצת לא קשור.