סבל, מי אמר לי שהחיים הם סבל. המרדף אחרי הנאה במינימום מאמץ, כל זה מאוד קבליסטי. ואני משתדל, באמת שאני משתדל לעשות מעשים טובים, וגם מעשים שהמצפון שלי אומר לי ואפילו אם הם לא הגיוניים. אני מקווה שיש איזהושהי משמעות או שהמצפון הוא לא בכלל בא מתוכי אלא שהחברה הכתיבה לי אותו. שכל הסרטים והמסרים התת מודעים שהכניסו בי הם מה שאני קורא לו מצפון. אבל מילא אם הם היו תת מודע אז בהיותי לא מודע לא היה לי איכפת והייתי אומר זה המצפון. אבל הרדיפה אחרי הידיעה משגעת. ולמה אני חי בכלל, הרי הזמן יעבור. הזמן עובר. אני אתגייס בסוף ואני גם אשתחרר, ומחר יגיע, ועוד חצי שעה יגיע ואפשר לחיות ככה. אבל צריך להאמין במשהו בלב שלם. וחברה שלי לא הבינה אותי, אני צריך שיבינו אותי, שאני אוכל לשכב על הגב, להגיד הברה אחת והכל יהיה כבר ברור ולמה ומה ובשביל מה ואם זה בסדר. וכולם שואלים אותי מה אני רוצה ליומולדת, אבל אני לא יודע.

ומה זה בסך הכל , זהו עבר אני בן 18.

שונא את הסטאטוס קוו