היי.

אני אורי. הבלוג הזה הוא ספר זכרונות מדהים שפעם חששתי שיתגלה והיום אני יותר ממאוד גאה בו ושמח עליו.

אני לא בקשר כבר כמה שנים עם כל האנשים המוזכרים בסיפורים ההזויים שמופיעים בבלוג. רק עם החברים מהיישוב, שכעת הם החברים הכי טובים שלי.

אני כבר מזמן לא פריק, לא משתייך או מרגיש שייך בשום צורה חוץ מזיכרון דהוי לקבוצת האנשים הצבעוניים והמגוונים שאיתם חוויתי את גיל התיכון מחוץ לכותלי מבשרת הקטנה.

הילד שהתחיל לכתוב בלוג בגיל... 13 וסיפר על חוויותיו עם ההורים, עם החברים, בלימודים, עם בנות, על השטויות שהיה עושה, על המחשבות ועל הרגשות

עכשיו חייל בן 20 בשנתו האחרונה בצה"ל.

בחיים לא הייתי מזהה את עצמי מהתיאורים האלו בבלוג, אני קורא והלב בוכה כי זה מרגש ברמות שאני חי מחדש את החיים שלי כפי שהיו בעבר. וזה יותר מסרט וידיאו, אני נכנס לראש של מתבגר שהוא אני לפני מספר שנים ונזכר בכל תחושה כל מחשבה כל פירוש לסיטואציה כל סגנון הומור שהיה לי וכל הדברים שהביאו אותי לאן שאני היום. לעזאזל, מתוארים פה מה מעשיי בפרטים הקטנים ביותר במשך כל יום בחודש!

איזה כישרון כתיבה היה לי, כמה אנשים הכרתי מכל הארץ, איזה בליין מטורף הייתי, כמה אנשים הכרתי פעם! ועכשיו לא זוכר אף אחד. כל התחביבים שלי השתנו, כל הערכים שלי השתנו, החיים שלי השתנו.

כאב ראש. זה מה שאני מקבל כשאני מנסה לפרוס שלוש שנים עכשיו בפוסט הזה. אולי הנושא הבולט ביותר בתקופה זו הוא: אי הגשמת חלומות.

רציתי להיות קרבי, בחיי שרציתי, לא היה דבר שרציתי יותר בו בכל העולם. אני בוכה עכשיו  אחרי שלא בכיתי כמעט שנה. אבל כל מה שאורי רצה זה להיות גבר כאה חייל להיות בשטח עם חברים להביא כבוד להיות מפקד ללמוד ערכים ולהנחיל ערכים להצטיין הדמעות מטפטפות עליי ואני נשברררררר כוסעמקקק מה ביקשתי???!??!!??! אבל הממסד לא רצה שזה יקרה. אני לא אתאר את הבעיה הרפואית המונפצת שהמציאו לי את ה21 שקיבלתי את ההתנדבות לצהל שעשיתי את כל הפנטזיות שלי להיו תקרבי את כל הפגישות עם פרופסורים כדיל העלות פרופיל את זה שכל יום אני קם בבוקר ואומר למה אני לא קרבי אז זה שאני עושה כושר כמו מטורף כדי איכשהו להוכיח לעצמי שאני הייתי יכול לשרוד גיבושים ומסלולים קשים את זה שאני מתבייש בזה שאני בתפקיד ג'ובניקי שאני לא מרגיש חייל שאני לא מרגיש סכנה שאין לי כל הדברים שכילד רציתי וכמהתי להם....! את זה שכששמעתי את "אני חייל" ברדיו וחזרתי ממשימה עם רכב צבאי עשיתי פרסה ולקחתי מכתב שהיה אצלי 11 חודשים בתיק כל יום ראשון הבאתי אותו במטרה לשלוח אותו ואף פעם לא עשיתי את זה עד ששמתי את השיר ברדיו עשיתי פרסה עם האוטו לקחתי את המכתב שמתאר את רגשותיי להיות לוחם ומביא בכתב בקשה מנומקת ומרגשת לידי קצין רפואה ראשי בצהלונסעתי ברכב היחידתי ונכנסתי עם התעודות לתל השומר וניגשתי למשרד של קצין רפואה ראשי והבאתי להם את המכתב... ששבועיים שלושה אחר כך קיבלתי תגובה סימפטית אך שלילית. את זה שכל פעם שאני שומע סיפור של מישהו שהוא קרבי זה כאילו תוקעים בי יתד, את זה שהייתי מת!!!! מת!!! להיות קצין עם חיילים הייתי עושה הכל מקריב הכל מה שצריך כמה קבע כמה סבל כמה אבל תנו לבנאדם להגשים את עצמו. כשמישהו בצחוק אומר: איזה ג'ובניק סמרטוט אני בלב אומר לו אתה צודק... כשכולם מסביבי ביחידה ג'ובניקים מסריחים ואני טיפוס של שטח אוהב לנווט אוהב אתגרים אוהב שאומרים לי אתה לא יכול ואני מוכיח שכן אוהב להרגיש סבל עד הסיפוק שהצלחת. אני אוכל את עצמי.. אני סובל כל יום... אני ביחידה נחשף לדברים סודיים אבל איכס! התרגלת לחיות במשרד כמו כלב כמו צ'יקמוק לשמוע ויכוחים כל היום ודיונים מדי פעם לקמבץ ציוד או לעשות בדיקות "מעבדה" אני מרגיש חיים מפוספסים הייתי רוצה להיות לוחם לעזאזל עם הצבא הזה , אף אחד לא יודע לאף אחד לא איכפת אני בודד אני עצוב הכל מתפרק

והחלום השני אהבה-אני מאשים את עצמי כל יום שפישלתי ופישלתי ופישלתי עם הבחורה שיכלה להיות הכי מדהימה בשבילי. ככה זה שאתה בתול בן 20 שרוצה לשכב פעם ראשונה עם מישהי שאתה אוהב.

התחלתי מדי פעם לגמגם, אני לא מנצח בויכוחים להביע ולנצח עם הדיעה שלי, אני לא מסתדר להתחיל עם בנות, אני לא תמיד עומד על שלי, אני מוותר על חלק מהעקרונות שלי הכל מתפרק אחותי הגדולה בהודו הקטנה האהובה שלי בטיפול פסיכולוגי , יש לי דלקת חניכיים, אני גבוה מדי, אולי אני אפס שבחיים לא יצליח בכלום ולא יעשה כסף. אני כאילו טוב לב ועוזר אבל באמת מתגלה פרצופי האמיתי שאני אנוכי פשיסט.

זהו הא פרקתי את הלב, כל הפרצוף שלי טיפות דמעות

כואב לי, עצוב לי, בודד לי

אבל אני אופטימי... בנאדם חייב להיות, לא?