סיפור ראשון: אמא הלכה לסרט "וואלס עם באשיר" והמליצה לי על הסרט. אני כמובן, סוקרנתי, ואמרתי יאללה, אולי גם אני אלך. לבנון תמיד היתה נושא שעניין אותי, בערך, מעניין כמו להביט בנחש שאתה יודע שברור שהוא רוצה לנשוך אותך אבל אתה לא יכול להתאפק מלהסתכל עליו. לא הלכתי, אבל כשישבתי עם אבא לשיחה בחוץ, אמרתי שאולי אני אלך לסרט. זה כמובן גרר דיון מלומד על איך התקשורת משועבדת לשמאל, ואיך מממנים רק סרטים אנטי לאומיים, שאומרים שהיהודים תמיד אשמים במה שזה לא יהיה, אפילו בסברה ושתילה שזה ברור שלא אנחנו עשינו. אני כמובן הגנתי על הסרט מול כל ההתקפות, שמה לעשות, נשמעו לי טיפ טיפה עם גרעין של אמת, אפילו אם אני לא כ"כ מסכים עם העיקרון של הכל בשמאל ותקשורת תשקורת.

אבל דיעות לחוד – ודיבורים לחוד. כשסיפרתי את זה לאמא, היא גיחכה, ואמרה "שניכם ממש דומים אחד לשני, אתם מתווכחים על סרט שאף אחד משניכם לא ראה".

סיפור שני: ואם כבר מדברים על אבא – כידוע יש בחירות לעיריה ב-11.11, אז יש מסע בחירות די מאסיבי. הראש עיר המכהן מחבק ומנשק תינוקות ולקוחות (יש הבדל?) בסופרמרקט השכונתי, וכל מיני אנשים מנסים לדחוף לך סטיקרים או לעודד אותך להצביע למועמד זה או שקר כלשהוא (כלומר, בחיפה שקר כלשהוא הכוונה לבורובסקי, לשעבר מפכ"ל מחוז הצפון, רמי לוי – מהליכוד, או גלבהרט מהירוקים, או שלמה גלבוע מהקשת החיפאית וכמובן המועמדים של צעירי חיפה והסליחה אם שכחתי איזה מהמועמדים).

אז ישבתי עם אבא איפשהוא באחת הפעמים שאנחנו נפגשים, ודיברנו. הלה מספר לי כיצד נתקל בעובד של בורובסקי שניסה להסביר לו מדוע כדאי לבחור בבורובסקי, "מהפך, הוא יעשה מהפך בעיר". אבל את אבא שלי, נו, כבר בן 75, לא עשו אותו באצבע, את מפ"אי הוא עבר כבר, אז הוא ניסה להתקיל את הבחור, "תגיד לי, יניב, בבקשה, בורובסקי הרי אנחנו יודעים שהוא היה לשעבר מפקד מחוז הצפון במשטרה. תגיד לי נא, מה הוא עשה, תן איזה קרדיט ביצועי, שיראה שהוא עשה משהו. האם יש הבדל מאז שהוא נכנס לתפקיד ועד שהוא עזב אותו?"

היניב גמגם ונלחץ, ואז הודה "תשמע, אני לא כ"כ יודע מה הוא עשה בדיוק במשטרה בזמן שהוא היה שם"

אמר לו אבי, "וואל, אם כך, אם אתה כבר מעודד לבחור בו, שב יחד איתו, תשאל אותו. תחקור אותו. אתה צריך להיות מוכן שישאלו אותך שאלות על המועמד שאותו אתה מייצג. שתדע מה הוא פעל או תרם, שתכיר אותו. בעצם. אתה צריך להסביר למה הוא יותר טוב מאחרים. אם כבר, מה אתה עושה בחיים שלך?" הלה נתפס עם המכנסיים למטה, והודה במחנק-מה, שבעצם, הוא יו"ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה.

אבא הנהן "אהה... " יותר מאוחר, בדק ביסודיות הייקית האופיינית שלו. ומה מצא? יניב שלנו הוא בעצם במקום שלישי ברשימת המפלגה של בורובסקי. ובכן, מה זה אומר שהוא לא מכיר את הראש מפלגה שלו? אני משאיר לכם את זה לחומר למחשבה.

מקרה שלישי: היום, באמצע הלימודים למבחן, חבר שלי מתקיל אותי ככה בסמס אאוט אוף דה בלו "אתה זוכר איפה חנות הספרים בספרדית ברחוב אלנבי בת"א?". בהיתי בסלולרי. ספרים בספרדית? קומו אסטה? האבלו אס אספניול? מה לי ולספרים בספרדית? באלנבי?  בת"א? חנות שמעולם לא ראיתי או הייתי בה? אבל כמו חבר טוב, ועם חבר טוב כמו גוגל יצאתי למשימת הבילוש. דקה של "ספרים ספרדית אלנבי" הניבה תוצאה. דיקלר, אלנבי 97. יצאתי תותח. כמובן שעכשיו שהוא קורא פה, הלך הקסם והלך הסוד, אבל אין מה לעשות, יצא סיפור .

ולסיכומו של יום – שלחתי אתמול בלילה קו"ח במייל לפחות לשש חברות בניין. גם היום אשלח במייל ובפקס. אני לא מצפה לתשובה, אבל נראה. מקווה שמשהו יתפוס. אשכרה אפילו שאלתי בערוץ 10 אם הם צריכים עובד אבל איכשהוא לא נראה לי שמשם תבוא הישועה