האמת שכבר הרבה זמן לא כתבתי, ומודה, אין לזה הרבה הצדקה. אולי פשוט, אחרי איזה 5 שנים שאני פה (מ-2003 כמדומני), כבר גיליתי שאין לי חשק לדווח דברים, ובעצם, למי יש לי כבר לדווח?

שזה בעצם מביא אותי ליום שישי, שלשום, כאשר עמדתי ברוטשילד, לאחר פגישה בה העברתי מעטפות לאולמרט (טוב, לא לאולמרט, הוא כבר קיבל מספיק מעטפות, ותראו מה זה עשה לו חוץ מחשבון הבנק), וחשבתי "מה הלאה", ואז ניסיתי לחשוב על כמה אנשים אני מכיר בת"א. ספרתי על האצבעות של חייל בהנדסה קרבית, כלומר – אחת. רק המחשבה הזו גרמה לי לדיכאון קל. כי היחיד שאני מכיר וזמין שאפשר לשאול אותו אם בא לו שאקפוץ אליו לאיזה קפה (בד"כ המחשבה של הצד השני במקרים כאלה היא NOT!, אלוהים ישמור! רק לא עכשיו!) הוא אפילו לא תלאביבי במקור. עצרתי לחשוב על מי עוד אני מכיר, מרחיב את הרדיוס אפילו לפריפריה, נו, אז יש ברמת השרון, יש בנתניה, יש בהרצליה, יש ברחובות, ועוד. אבל אף לא אחד שאני מכיר בת"א.

זה גרם לי לדיכאון קל, כאמור, כי הרי, אני בימים אלה מחפש עבודה (וכבר ראיון אחד מאחוריי, מצפה לתשובות השבוע, ועוד אחד ברביעי שאני סקפטי לגביו), וברגע שאני אמצא – הרי שאני אמור מייד גם לחפש דירה במרכז, שזה סיפור. כבר עברתי את החיפוש ההוא ב-2005 וזה נורא. זה להתרוצץ בכל העיר, לחתום אחרי דקה שאפילו לא רואים את הצנרת או באיזה מצב האמבטיה או שיש חור בקיר (לזה קוראים 4 כיווני אוויר) ולך תסביר את זה לשותפה לחיפוש שהיא לא מבינה כנראה על מה מדובר גם אם ראתה אלף דירות בג'וב אחר. דירה למכירה זה לא דירה להשכרה, עם כל הכבוד, יש פה יותר שוכרים מקונים. עמדתי שם ברוטשילד ובהיתי. אין לי פה אף אחד באמת, אז מה אני אמור בכלל לעשות כאן חוץ מלגור עם השותפה שלי לדירה והזיליון חברים ומכרים שלה. זה לא כ"כ עזר המחשבות על חוטיני, מראות על הקיר וצג 22 אינץ' במסך מלא (יש התמכרויות שקשה להיפטר מהן J). ואפשר להגיד, זה כן כאב. קצת. הרגשה באמת חרא שאני לא מכיר אף אחד, ואז חשבתי על כל האנשים שהכרתי ונעלמו לי – מהתיכון, מהצבא, מהטכניון, אבל בכלל, חלקם אפילו לא תלאביבי אז יצאו פטורים. אבל כל השאר? ההיו או היו חלום? אבל היות ואני סתם גבר טיפוסי, שתקתי, עליתי על קו לאנשהוא, וירדתי בלאנשהוא.

בלאנשהוא ראיתי מחזה שלא חשבתי שאראה. זה היה מראה סוריאליסטי כמו קוריוז חביב כזה אבל חביב-לא חביב. אל תבלבלו עם דוב חנין, גם הוא לא משהו. בכל מקרה ראיתי חירש משוחח עם שותפיו, בחור ובחורה שומעים, שהנהנו בהבנה לסימניו. זה לא בדיוק שהם הבינו אבל הבינו את הרוח הכללית של הסימנים שלו וחייכו בחוסר האונים של אלה שמבינים אבל קשה להם לתקשר בחזרה. לא שזה הפריע להם לנהל שיחה ולהיפרד, שולחים אותו במחווה לעבר המוניות של קו מסויים. עמדתי שם והסתכלתי עליו מאותת בשפת הסימנים הנואשת שלו, בתקווה שנהג המונית יבין את כוונתו. מדי פעם עצרה מונית ועלו נוסעים והוא בהה בפניו של הנהג כמו מחפש את ההבנה שהנה הנהג יאשר לו שהוא נוסע בכיוון. חשתי רחמים והזדהות. רציתי להסביר לו שהחיים קשים. שזה כן הקו שהוא מחפש, אבל שהוא צריך להיאבק בכל הנוסעים, לא להיות נחמד ולקוות שמישהו יתחשב בו. ככה זה, החיים הם זונה, ביץ', קשים. ומה עשיתי? במקום לסמן לו שאני מבין את השפה שלו, ולהסביר לו באותה שפה שלא השתמשתי בה מעל עשרים ושמונה שנים שזה כן הקו ושיאללה יעלה, ולהתעקש שהנוסעים האחרים יחכו, ותאמינו לי, אני לא איזה רבע עוף שאפשר להתעלם ממנו, חסון, גבוה, עם טון ומבט קשוח שקשה להתווכח איתו. ואיכשהוא עמדתי במקום, כמו צופה בסרט, ומסתכל עליו ברחמים. ולא זזתי. רציתי לזוז ולא זזתי. והתביישתי נורא בזה. הוא היה שייך לאנשים שלא רציתי קשר איתם כי לא רציתי את הרחמים שהם מקבלים. גם היום אני לא רוצה, ולפעמים בכל זאת – מנצל את זה, אבל לא ברצון רב. ולא, אני לא חירש. אני פשוט מכיר את העולם שלהם, מתוך עולם הביניים שבו אני נמצא – לא לכאן ולא לשם. באמצע. כמו כל התפקידים שעשיתי בחיים שלי – תמיד הייתי באמצע. או מתווך, או עוזר, או יועץ אבל אפפעם לא בתפקיד הראשי עצמו ומצד שני גם לא בתפקיד של הנזקק.

והוא? בסוף הוא מצא את המונית שלו ועלה עליה, אפילו שקיבל את המקום האחרון שזה בד"כ המקום שאפאחד לא אוהב. הבטתי במונית שלו עוזבת ותהיתי אם בעצם הייתי צריך לתת לו לעשות את זה לבד, כי עכשיו לפחות הוא יודע שהוא לא חייב את המקום שלו להתערבות של מישהו אחר. וכן, כל הסיפור הזה הוא סוגשל אלגוריה. נקודה להרהורים. חצי הנחמה שישבתי במוצ"ש עם חבר על כוס קפה. יפה שהציע ובא. את זה אני מעריך.

זה להערב. יש לי פה עוד פוסט מגירה אחד על אודות יום ראשון. צפו לעדכונים, אלה שעוד קוראים, אני חושב.  לילה טוב ושיהיה לכולכם שבוע מוצלח ובהצלחה במועדי ב', וג'.